בש"א 1801/04 מחצבות ח.ג.בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

פסק הדין נשוא הבקשה שבפניי ניתן ביום 25.6.03. לטענת המבקשים, נוהל בינם לבין המשיב הליך בפני רשם בית המשפט המחוזי. בהליך זה ניתנה החלטה בה נדחתה בקשת המבקשים למתן רשות להתגונן (ביום 12.5.03) (להלן – החלטת הרשם), והוגש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ביום 4.6.03). מאוחר יותר ניתן פסק דין בתובענה כולה על ידי רשם בית המשפט המחוזי (ביום 25.6.03) (להלן – פסק דין הרשם).

בפסק דין מיום 15.2.04 (להלן – פסק הדין בערעור) בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים על החלטת הרשם. בית המשפט קבע, כי פסק דינו של רשם בית המשפט, אשר ניתן בטרם הגיע מועד בירורו של הערעור, היה נתון לערעור בבית משפט זה. במצב זה, כך נקבע, לא היה עוד טעם בערעור בבית המשפט המחוזי, שכן החלטת הרשם נבלעה בפסק דינו המאוחר. כן נקבע בערעור, כי היה על באי כוח המבקשים להגיש ערעור במועד לבית המשפט העליון, בעקבות פסק דין הרשם , ובמצב זה היה בידם למחוק את הערעור על החלטת הרשם.

הבקשה שבפניי הוגשה ביום 22.2.04. מן הבקשה שבפניי עולה כי המבקשים הגישו לבית משפט זה בקשת רשות לערער כנגד פסק דין בית המשפט המחוזי בערעור (רע"א 1802/04), אך הם מבקשים להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דין הרשם מיום 25.6.03, נוכח הטעמים לדחיית הערעור.

המועד האחרון להגשת הערעור על פסק דין הרשם חל, בהתחשב במועד המצאתו לידי המבקשים (8.7.03), ובהודעות מנהל בתי המשפט על עיצומים בבתי המשפט, ביום 15.1.04. אין חולק, כי מועד זה הוחמץ, ועל כן על המבקשים להצביע על טעם מיוחד להאריכו (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). טענת המבקשים לעניין זה היא כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 15.2.04, משקף הלכה משפטית חדשה, אשר שוללת מהם את זכות הערעור על פסק הדין שניתן בעניינם, ועל יסוד זה, ובשים לב להלכות הנוהגות בסוגיית הארכת המועדים, עותרים המבקשים למתן ארכה.

אין ההליך שבפניי מהווה הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.2.04, ועל כן אמנע מחיווי דעה בטענות הצדדים, אשר בעקיפין מתייחסות לצדקת ההכרעה שבהחלטה זו. לשם ההחלטה שבפניי, עלי להניח כי ההחלטה האמורה, העומדת על תילה, הינה תקפה, ומכאן, כי המבקשים טעו טעות שבדין בכך שלא הגישו הליך ערעורי לבית משפט זה על פסק דין הרשם. לעניין זה יש לציין, כי יש לכאורה ממש בטענת המשיב, כי אין בפסיקת בית המשפט המחוזי האמורה הלכה חדשה או מפתיעה, וזאת בניגוד לנטען על ידי המבקשים (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, 1995, בעמודים 764 – 765; בן נון, הערעור האזרחי , תל אביב 1997, בעמודים 92 – 93). על רקע זה, ובאין התייחסות של המבקשים לספרות המשפטית הרלוונטית, או הסבר ברור מטעמם אשר עשוי להבהיר על יסוד מה כלכלו את מהלכיהם הדיוניים, ובהעדר כל תשתית לקבוע כי המערערים טעו בשל אי בהירות הקשורה לדין החל על העניין, קשה למצוא במקרה זה טעם מיוחד למתן ארכה בעצם טעותם האמורה של המבקשים.

בכך לא מסתיים הדיון. אמת המידה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי מחייבת שיקלול המביא בחשבון את האינטרסים של בעלי הדין, ושל בית המשפט. כפי שציין כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו."

האם במקרה זה חלה פגיעה ממשית בציפיותיו של המשיב? לטענת המשיב, עם מתן פסק הדין ביום 25.6.03 היה ברור לו כי הערעור על החלטת הרשם הפך חסר ערך. במצב זה, טוען המשיב כי היה רשאי להניח כי משלא הוגש ערעור במועד על ידי המבקשים לבית משפט זה, זנחו אלה את הנושא, והשלימו עם פסק הדין שניתן בעניינם.

טענה זו מעוררת קושי. קשה ליישב בינה לבין העובדה, שהמשיב היה ער לכך שקיים הליך ערעורי על החלטת הרשם מיום 12.5.03. הליך זה אף הוגש בתוך תקופת המועדים החוקית לנקיטתו, באופן שבשום שלב לא נוצרה למשיב ציפיה, כי המבקשים לא ימצו את זכותם לערער על ההחלטה הדוחה את בקשתם לרשות להתגונן.

אכן, המשיב לא יכול היה לסבור כי הליך ערעורי זה נזנח על ידי המבקשים, שהרי הוא עצמו הגיש בו עיקרי טיעון ימים מספר לפני הדיון שהתקיים ביום 15.2.04. מכך עולה, כי המשיב היה ער, לכל אורך הדרך, עד ליום 15.2.04, כי המבקשים חולקים על ההחלטה שלא נתנה להם רשות להתגונן, ולא היה לו כל יסוד שהוא לסבור כי אלה מוותרים על זכותם להשיג על החלטה זו, או כי זנחו את ההליך הערעורי שהגישו, ומה גם שנשוא ההתדיינות הוא סכום של מליונים. אין המשיב טוען גם, כי היפנה את המערערים לכך שלדעתו ההליך הערעורי שנקטו בבית המשפט המחוזי הינו חסר ערך, ולמעשה טענה זו הועלתה לראשונה על ידו בעיקרי טיעון שהוגשו כשבוע לפני הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי.

יוצא, כי המשיב ידע היטב על כך שהמבקשים אינם משלימים עם ההחלטה מיום 12.5.03, והחריש, עד לרגע האחרון, ביחס לעמדתו, כי בשל מתן פסק הדין בשלב מאוחר יותר, הפך ההליך שנקטו המבקשים לעניין זה להליך שגוי. אוסיף, כי המבקשים פנו לבית משפט זה תוך שבעה ימים ממתן פסק הדין בערעורם בבית המשפט המחוזי, ולא נשמעה טענה מצד המשיב כי בפרק זמן זה גיבש ציפיה כי לא יוטרד עוד בהליכים בעניין שבמחלוקת בין הצדדים. אכן, המדובר בפרק זמן קצר יחסית, אשר בנסיבות העניין קשה לבסס עליו טענה כי נוצרה למשיב חסינות, כביכול, מפני נקיטת הליך ערעורי על ידי המבקשים.

התוצאה היא, כי המדובר במקרה קשה, גבולי, אשר בו מצד אחד אין מדובר בטעות אשר מעצם טיבה מצדיקה מתן ארכה, ומצד שני, אין מדובר בשינוי מצב ממשי של בעל הדין שכנגד על יסוד הסתמכות סבירה על סברה כי המבקשים משלימים עם פסק הדין.

במצב חריג זה, אני סבור כי מעמדה החוקתי של הזכות לערער, הקבועה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, מצדיק להיעתר לבקשת הארכה, וכי ניתן להביא בחשבון גם את מהותו של האינטרס העומד לדיון, היינו – חיוב כספי גבוה, בהיקף של מליונים, אשר המשיב תובע מן המבקשים. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני מתנה את מתן הארכה בכך שהמבקשים ישלמו למשיב את הוצאות ההליך שבפניי, בסך של 6,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק, וזאת תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו. בתוך פרק זמן זה יגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 25.6.03. קבלת הערעור לרישום מותנית בהמצאת אישור על ביצוע התשלום כאמור.