בש"א 189/98 קריב אהוד נ. מדינת ישראל

בפני בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט גרוס) שניתנה ביום 13.7.97.

עיקרי העובדות שלענין הם כי המבקש הגיש תביעה בבית משפט השלום בפתח תקוה בענין לשון הרע. לאחר שתביעתו נדחתה הגיש בקשה להחזר הפרשי אגרות יתר שהמבקש טען ששילם. בית המשפט קבע שכיון שהתובע ציין כי מהות התביעה היא כספית והסכום הנתבע הוא 90,000 ש"ח, שילם התובע אגרה על פי סכום זה, ואינו זכאי, משנדחתה תביעתו, לקבל החזר האגרה.

המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתיק העיקרי בענין לשון הרע - ע"א 8/96 - ערעור שנדחה.

המבקש הוסיף והגיש בקשה לרשות לערער לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום לענין החזר האגרה. המבקש טען כי בקשה זו מהווה חלק מהערעור על התיק העיקרי, בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה נשוא בקשה זו כי המבקש אינו רשאי להגיש במסגרת הערעור העיקרי תביעות נוספות, כיון שהערעור נדחה.

ההחלטה בבית המשפט המחוזי ניתנה ביום 13.7.97 והומצאה למבקש, לטענתו ביום 10.11.97. היינו, המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט השלום, היה לגרסת המבקש עד ליום 10.12.97.

ביום 20.11.97 הגיש המבקש בקשה להחזר הפרשי אגרת יתר, הסעד אותו תבע לראשונה בבית משפט השלום, בהליך שכינה "הליך השגה", שטען שמוגש במסגרת בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור של המבקש בתיק העיקרי. ביום 21.12.97 קבעה כב' הרשמת, השופטת א' אפעל גבאי, כי הדיון ברע"א 1752/97 (שדן בתביעתו העיקרית של המבקש שנדחתה) הסתיים וכי אם המבקש מעוניין להשיג על החלטות הערכאות הראשונות בנושא האגרה עליו לעשות כן בדרכים הקבועות בדין.

על החלטה זו של הרשמת הגיש המבקש ערעור שנדחה בידי כב' הנשיא א' ברק (בש"א 7074/97) שקבע כי מ"שהסתיים הדיון ברשות הערעור וניתן פסק דין, לא יכול עוד המערער להשיג על החלטות נוספות ומאוחרות יותר של הערכאות הקודמות שדנו בעניינו במסגרת בקשה זו".

בבקשה שבפני טוען המבקש כי לא היה מקום להגשת רשות ערעור כל עוד היה הליך "ההשגה" תלוי ועומד בפני בית משפט זה וכי יש למנות את הימים להגשת בקשת רשות ערעור מיום שהומצאה למבקש החלטת הנשיא.

המועד להגשת בקשה לרשות לערער קבוע בתקנות, ועל כן, על פי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. יש צורך בטעם מיוחד כדי להאריכו.

הטעם שמעלה המבקש אינו טעם מיוחד. על המבקש היה לפעול בדרכים הקבועות בחוק ולהגיש בקשת רשות ערעור. הוא יכול היה לעשות כן, בתוך המועד הקבוע בתקנות, גם לאחר ההלטה שנתנה כב' הרשמת. משבחר להמתין הדבר אינו יכול לשמש נימוק להארכת מועד.

כאשר שוקלים האם להאריך מועד, שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הוא סיכויי ההליך. על פני הדברים סיכויו של המבקש קלושים. החלטת בית משפט השלום מבהירה כי המבקש שילם אגרה על פי התקנות ותבע את השבתה רק משנדחתה תביעתו. בית משפט המחוזי דחה את הבקשה כיון שכבר בבית המשפט המחוזי ניסה המבקש להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לענין השבת האגרה, במסגרת הערעור בתיק העיקרי, שכבר הסתיים. פסק דין זה אינו עומד, לכאורה, במבחנים של בית משפט זה לדיון בערכאת ערעור שניה (ר' ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר

חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123), על כן סיכויי ההצלחה בהליך קלושים.

מטעמים אלו אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם הוצאות המשיבה בהליך זה בסך 2,500 ש"ח.