בש"א 2140/02 קידן תכנון הנדסי של מבני בטון דרוךהנדסה אזרחית ועב נ. יובלים

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.הבקשה הוגשה ביום 10.3.02. עניינה הוא ערעור על פסק דין שניתן ביום 26.12.01, והומצא לידי המבקשים ביום 13.1.02. המבקשים (בחלקם) היו הנתבעים בתביעת נזיקין בבית משפט קמא. הם הגישו הודעת צד שלישי נגד מנורה. מנורה הגישה נגדם הודעת צד רביעי מטעמה. ההודעה האמורה לצד שלישי נתקבלה. ההודעה לצד רביעי נדחתה. על פסק הדין הוגש ערעור, ביום 19.2.02, על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: מנורה).

2.במצב זה, הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשים מסבירים, כי לכתחילה לא מצאו לנכון לערער על פסק הדין, למרות שחוייבו על פיו, הואיל והודעה לצד שלישי שהגישו נגד מנורה התקבלה, והחבות הוטלה על מנורה. נוכח העובדה שלא היו ערים לכוונת מנורה להגיש ערעור, המבקשים הניחו כי מנורה השלימה עם פסק הדין. רק ביום 3.3.02 התברר למבקשים כי מנורה הגישה ערעור, ובעקבות זאת, הוגשה הבקשה שבפניי. המבקשים מוסרים בבקשתם, כי נימוקי הערעור שבפי מנורה (ע"א 1530/02) עולים בקנה אחד עם טענות המבקשים כנגד חיובם בדין בבית משפט קמא.

3.(א) המועד להגשת ערעור הוא 45 ימים מן המועד בו נתקבל פסק הדין. הארכתו של מועד זה טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). אני סבור, כי בנסיבות עניין זה ישנו טעם מיוחד למתן הארכה.

(ב) ראשית, בפני בית המשפט ישנו ערעור תלוי ועומד כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, ובו טענות כנגד חיובם של המבקשים בתביעה שהוגשה נגדם. מצב זה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה, הואיל וממילא יריעת הסכסוך פרושה בפניי בית המשפט במסגרת אותו ערעור. (ראו ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים - 1995, בעמוד 892). לעניין זה כבר נפסק, כי "טעמה של ההלכה הוא, שאם ממילא עניין מסוים תלוי ועומד לפני בית המשפט וטרם נדון, אין הצדקה למנוע הגשת הליך אחר, אשר נסב על אותו עניין והוגש באיחור, שהרי לא נגרם עיכוב בעבודת בית המשפט ולא עינוי דין לצדדים" (ב"ש 1186/85

איליט ב"מ נ' אלקו חרושת אלקטרומיכנית בע"מ

פ"ד מ (2) 15). במצב זה, לא יכולים התובעים בבית משפט קמא, הם משיבים 1 – 16 בבקשה שבפניי, לטעון כי רכשו ציפייה לכך שלא יוגש ערעור על זכייתם בדין. זכייה זו שנויה במחלוקת במסגרת הערעור שכבר הוגש במועד. זאת ועוד, בירורו של הערעור האמור מצוי בראשיתו, ואף טרם הוצא בו צו לסיכומים בכתב. היענות לבקשה אינה צפויה, אפוא, להאריך במידה ממשית את בירור הערעור.

(ג) שנית, מן הבחינה הדיונית המבקשים הם, בכל מקרה, בעלי דין בערעור (ראו תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי). הם רשאים לתמוך בטענות מנורה נגד פסק הדין, ולהוסיף לעניין זה טענות משל עצמם, ככל שפסק הדין נוגע לחיובם של המבקשים בדין. לשם כך, אין הם זקוקים כלל למתן ארכה. בית המשפט ממילא צפוי להידרש לעניין זה, כאחת הפלוגתאות בערעור. אם יקבל בית המשפט טענות אלה, קביעותיו של בית המשפט יחייבו כמעשה בית דין לא רק את מנורה, אשר הגישה ערעור, אלא גם את המשיבים 1 – 16, וממילא גם את המבקשים, אשר אף הם בעלי דין בערעור (ראו, לעניין זה, זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמוד 811; ראו גם ע"א 172/89 סלע חברה לבטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311, בפסקה 20 לפסק הדין). לשון אחר, אין להעלות על הדעת כי בית המשפט קבע שלא נוצרה כלל חבות של המבקשים כלפי המשיבים 1 – 16, ובה בעת יוכלו המשיבים 1 – 16 לטעון כי הכרעה זו אינה מחייבת ביחסים שבינם לבין המבקשים. יוצא, כי גם מבחינה זו, לא צפויה כל פגיעה במשיבים אם יותר למבקשים להגיש ערעור על פסק הדין. אכן, גם מבחינה זו, לא רכשו המשיבים 1 – 16 כל ציפיה מוגנת, אשר יש בה כדי למנוע מתן ארכה לשם הגשת ערעור מטעם המבקשים.

(ד) די בנימוקים אלה כדי להעתר לבקשה שבפניי. אעיר, כי שקלתי האם לא עומד למבקשים נימוק נוסף, הנוגע למועד התגבשותו של האינטרס שלהם בהגשת ערעור. עד ליום 3.3.02 היו המבקשים בחזקת נפגעים מפסק הדין הראשים לערער עליו, נוכח חיובם בו. בה בשעה היו המבקשים רשאים, לכאורה, לראות עצמם כמי שלא נפגעו באופן קונקרטי מפסק דינו של בית משפט קמא, בהעדר ידיעה על ערעור שהוגש, ונוכח העובדה שבשורה האחרונה, לא חוייבו הם על פי פסק הדין, לאחר שהודעה לצד שלישי מטעמם התקבלה. רק עם היוודע למבקשים דבר הגשתו של ערעור מטעם מנורה (ערעור, אשר הוגש סמוך מאד לתום המועד להגשת ערעור) התגבשה פגיעה קונקרטית שלהם, ונוצר אינטרס ממשי שלהם לתקוף את פסק הדין. במצב זה לא ניתן לומר כי החל מירוץ המועדים להגשת הערעור עם היוודע למערערים דבר הגשת הערעור מטעם מנורה. בכך, שונה מקרה זה מן המקרה שנדון בע"א 3319/94

פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה , פד נא(2) 581.

עם זאת, במצב המתואר יתכן שיש כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה, הנעוץ באינטרס של המבקשים למצות את זכותם החוקתית לערער, לאחר שהוברר להם הצורך המעשי במימושה של זכות זו. איני רואה צורך להכריע בנקודה זו, נוכח אי הבהירות בדבר סבירות האמצעים שנקטו המבקשים, מבעוד מועד, על מנת לברר האם בדעת מנורה להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא. ככל שהמבקשים לא נקטו אמצעים סבירים לשם בירור כאמור, יש בכך כדי להשליך על מידת יכולתם לטעון להסתמכות סבירה על כך שלא הוגש (ולא יוגש) ערעור מטעם מנורה. על כן, איני מסתמך על נימוק זה כטעם למתן הארכה המבוקשת.

סוף דבר, אני נעתר לבקשה. המבקשים רשאים להגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.