בש"א 2166/16 בש"א 2166/16

לפניי בקשה להעברת מקום דיון ב-ע"ו 13802-03-16 מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. המדובר בערעור שהגיש המבקש על החלטה של ועדה רפואית עליונה של משרד הביטחון (להלן: הוועדה ) שקבעה לו דרגת נכות בשיעור של 5% בגין כתמי פיגמנטציה בגפיים שמהם סובל המבקש.

ביום 3.9.2013 הוועדה קבעה למבקש דרגת נכות כאמור (להלן: ההחלטה הראשונה ), ועל החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (להלן: הערעור הראשון ). ביום 27.3.2014 ניתן פסק דין בערעור הראשון שבמסגרתו קבעה כבוד השופטת ח' וינבאום וולצקי כי יש להחזיר את עניינו של המבקש לבחינה חוזרת של הועדה, ושעל זו לפרט את נימוקיה ככל שתחליט להותיר את שיעור הנכות על כנו (להלן: פסק הדין ). ביום 5.1.2016 ניתנה החלטה נוספת על ידי הוועדה, שאכן הותירה על כנה את ההחלטה הראשונה (להלן: ההחלטה השנייה ). לענייננו חשוב לציין כי בין המועד שבו ניתנה ההחלטה הראשונה לבין המועד שבו ניתנה ההחלטה השנייה – השתנה המען הפיזי של הוועדה, ששוכנת באגף השיקום, מתל אביב לפתח תקוה, דהיינו ממחוז תל אביב למחוז מרכז. כתוצאה מכך, לפי סעיף 2(א) לתקנות הנכים ומשפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (סדרי הדין בערעור), התשמ"ז-1987 (להלן: תקנות התגמולים ), הסמכות המקומית בערעור על ההחלטה הראשונה הייתה למחוז תל אביב, בעוד שהסמכות המקומית בערעור על ההחלטה השנייה – ההליך מושא בקשה זו – היא למחוז מרכז. בהתאם, הגיש המבקש ערעור על ההחלטה השנייה בבית משפט המחוזי מרכז-לוד, ולאחר מכן הגיש בקשה זו להעברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בבקשה דנן טוען המבקש כי יש להעביר את עניינו למותב בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שדן בערעור הראשון, וזאת בייחוד לנוכח הקביעה בפסק הדין כי על הוועדה לנמק את החלטתה באופן שיאפשר לבית המשפט לחזור ולבחון אותה. המשיב מצידו מתנגד לבקשה, וטענתו העיקרית היא שתקנות התגמולים קובעות הסדר פרטני בנוגע לכללי הסמכות המקומית החלים בהליך מסוג זה, וכי יש לפעול לפיהם על מנת להגשים את התכלית המונחת בבסיס קיומם של כללי סמכות מקומית.

דין הבקשה להעברת מקום הדיון להידחות, ואבאר.

תקנות התגמולים יוצרות כאמור הסדר פרטני הקובע את כללי הסמכות המקומית שחלים בערעורים על החלטות של הוועדה; ונקודת המוצא היא כי הם שישיגו את אופן הניתוב המיטבי של ההליכים מסוג זה . אמנם, כפי שנפסק לא אחת , הסמכות לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היא להעביר את מקום הדיון בעניין מסוים למחוז אחר, חרף קיומה של סמכות מקומית הנתונה לבית המשפט המקורי, ולא בשל היעדרה של זו ( בש"א 2126/13 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' וקנין (24.3.2013); בש"א 4385/12 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלאטרש

(11.6.2012)). אולם, נסיבות המקרה דנן לא מגלות טעם המצדיק סטייה מנקודת המוצא הקבועה כאמור בדין. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו השקיע אמנם זמן לצורך הכרעה בערעור הראשון, אולם פסק הדין שניתן במסגרתו הוא קצר יחסית, ועל פניו אין המדובר בתיק מסובך שיקשה על מותב חדש להידרש לו. זאת, בייחוד לנוכח ההוראה הקבועה בתקנה 2(ג) לתקנות התגמולים שלפיה ערעור על החלטה של הוועדה יהיה על נקודה משפטית בלבד. יתר על כן, פסק הדין בערעור הראשון ניתן לפני למעלה משנתיים, וגם מכך יש להסיק כי אין יתרון ממשי למותב המקורי על פני מותב חדש שייקבע. ממילא, גם הקביעה במסגרת פסק הדין בערעור הראשון שלפיה על הוועדה לנמק את החלטתה באופן שיהיה נהיר לבית המשפט אינה מצדיקה את העברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

סוף דבר, הבקשה להעברת מקום דיון נדחית, והדיון ב-ע"ו 13802-03-16 יוותר בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.