בש"א 2674/98 צבי אביטן נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י

ערעור על החלטת הרשמת (השופטת אפעל-גבאי) בבש"א 1956/98, בה נדחתה בקשת המערער להארכת המועד להגשת ערעור.

1.המערער הגיש תביעה כנגד המשיבים בעילה של רשלנות רפואית. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד הנשיא זילר) קבע כי נזקו של המערער נגרם בשל רשלנותה של המשיבה 1. בפסק הדין נקבע, בין השאר, כי המערער זכאי לפיצוי בסך 170,000 ש"ח בגין מגבלת הניידות שנגרמה לו. אולם, נקבע כי לאור העובדה שהביטוח הלאומי הכיר בנכותו של המערער, מכסים תשלומיו את נזקו של המערער והוא אינו זכאי לפיצוי נוסף. פסק הדין ניתן ביום 3.11.97.

2.לאחר פסק הדין הגיש המערער בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין בנוגע לסכום אותו יש לנכות כגמלת ניידות. בית המשפט דחה את הבקשה, אך קבע בהקשר זה כי "אם אכן מדובר בטעות שיש לתקנה, חבל על הליכי ערעור כשהתוצאות ברורות מראש, וטוב תעשה [המשיבה] אם תסכים לתיקון הנדרש". בעקבות החלטה זו פנה בא כוח המערער ביום 30.11.97 אל באת כוחה של המשיבה. בבקשתו צויין כי זכאותו של המערער לגמלת ניידות מהביטוח הלאומי תלויה בתוצאותיה של בדיקה נוספת ולכן, התבקשה הסכמת המשיבה להארכת מועד הערעור. לחילופין, הוצע כי הצדדים יתפשרו ביניהם. שתי בקשות אלה נדחו על ידי בא כוחה של המשיבה במכתבו מיום 14.12.97.

3.ביום ה19.12.97- פנה המערער לביטוח הלאומי במטרה לממש את זכאותו. בהחלטת הועדה הרפואית מיום 24.2.98 נקבע, כי המערער אינו זכאי לתשלום כלשהו מאחר ונזקו אינו מזכה בגמלה. בעקבות החלטה זו, פנה בא כוחו של המערער (ביום 26.2.98) אל בא כוח המשיבה. בפנייתו ניסה המערער להגיע להסדר עם המשיבה. לחילופין, התבקשה הסכמת המשיבה להארכת המועד להגשת הערעור. המשיבה לא ענתה על מכתב זה.

4.ביום 25.5.98, כשלושה חודשים לאחר תום התקופה להגשת הערעור, הגיש המערער הודעת ערעור וכן בקשה להארכת המועד להגשת הערעור. בקשתו נדחתה על ידי הרשמת. בהחלטתה קבעה הרשמת כי המערער לא הוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת מועד הגשת הערעור. נקבע, כי אילו בירר המערער (כפי שיכול היה לעשות) את זכאותו לגמלת ניידות במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, היה פסק הדין ניתן על סמך עובדות ולא על בסיס הנחה בדבר קיומה של זכאות לגמלה. בנוסף, נקבע כי כבר במהלך התקופה בה ניתן היה להגיש ערעור ידע המערער כי המשיבה מתנגדת להארכת המועד, אולם נמנע מלפנות ולבקש הארכה כנדרש. לבסוף, נקבע כי גם לאחר שהתברר הצורך בערעור בעקבות קבלת התשובה השלילית מהביטוח הלאומי, השתהה המערער במשך חודש ימים עד להגשת הבקשה. בכל אלה, כך נקבע, יש כדי לשלול את קיומו של "טעם מיוחד".

5.על החלטת הרשמת הוגש ערעור זה. המערער טוען כי הצורך בערעור התעורר רק ביום 24.2.98, אז דחה הביטוח הלאומי את בקשתו לגמלת ניידות. החלטה זו, ההופכת החלטה קודמת שהעניקה לו גמלה, היתה "שינוי קיצוני" אותו לא יכול היה לצפות. נטען, כי כל ערעור לפני מועד זה היה בגדר פניה מוקדמת ובלתי מוצדקת. המערער מוסיף וטוען כי העיכוב בבקשת הארכת המועד לאחר החלטת הביטוח הלאומי נבע מפנייתו אל המשיבה ומניסיונו להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט. לאחר שפניותיו אל המשיבה לא נענו, הוגשה הודעת הערעור והבקשה להארכת המועד. המערער מוסיף ומדגיש, כי שלילת גמלת הניידות תגרום לו עוול ותביא להתעשרות שלא כדין של המעוולת. לבסוף נטען, כי יש לאפשר את הארכת המועד גם לאור סיכוייו הטובים של המערער לזכות בערעור.

6.המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת מועד ומאמצת את פסק דינה של הרשמת. היא טוענת כי בנסיבות המקרה לא הראה המערער טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד, בעיקר לאור התקופה הארוכה שחלפה מתום מניין ימי הערעור. נטען, כי במהלך התקופה להגשת הערעור ידע המערער כי זכאותו לגמלה מהביטוח הלאומי אינה מובטחת וידע כי המשיבה מתנגדת לכל הארכת מועד, אך נמנע מלהגיש בקשה כאמור. עוד נטען, כי טעם מיוחד מתקיים רק כאשר נסיבות האיחור אינן בשליטתו של המערער, ואילו במקרה זה נעוץ האיחור במחדליו של המערער. לבסוף, טוענת המשיבה כי דחיית הבקשה להארכת מועד לא תגרום למערער עוול שכן פתוחה בפניו הדרך לערער על החלטת הביטוח הלאומי.

7.לאחר שבחנתי כל החומר שבפני, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור ולאפשר למערער להאריך את מועד הגשת הערעור. רק ביום 24.2.98, התברר למערער כי הזכאות לגמלת ניידות מהביטוח הלאומי, שאושרה לפני כן ושימשה בסיס להחלטת בית המשפט המחוזי, נשללה ממנו. לאחר החלטה זו, ובהסתמך, בין השאר, על הערתו של בית המשפט קמא בהחלטה מיום 17.11.97, פנה המערער אל המשיבה בהצעת פשרה וכן בבקשה חוזרת להסכים להארכת המועד. המשיבה לא השיבה על הבקשה. לאחר פניה זו הגיש המערער את הבקשה להארכת המועד להגשת הערעור. נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, המשלבות שינוי נסיבות חיצוני עם ניסיון להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט, כמו גם הפגיעה האפשרית בזכויותיו של המערער לצד סיכויי הערעור, משמשים יחד טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד.

הערעור מתקבל.

בה בעת שוכנעתי, כי הגם שהמערער היה זכאי להארכת המועד, הרי שהאשם בסרבול ההליך דנן רובץ במידה לא מעטה לפתחו. מטעם זה ישלם המערער למשיבה 3,000 ש"ח הוצאות.