בש"א 2749/01 שמואל לוי נ. ירמיהו לביא

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בבית המשפט השלום בחיפה. תביעתו נדחתה. ערעור לבית המשפט המחוזי נדחה אף הוא.

המערער הגיש בקשה ליתן לו רשות ערעור לבית משפט זה, אך איחר את המועד. על כן הוא מבקש ארכה. לדבריו, הוא סבר בטעות כי פרק הזמן העומד לרשותו הוא 45 יום. "מחוסר אמצעים לא התאפשר למבקש לשכור לו ייצוג, הוא לא היה מודע לעניין תקופת הערעור".

המשיב מתנגד למתן ארכה. לדבריו, מדובר בטעות שבחוק אשר אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד.

גם טעות בדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט ), ואולם לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. במקרה זה מדובר בטעות אשר ניתנת לגילוי ללא קושי. לעניין זה אין נסיבותיו האישיות של המבקש יכולות להעלות או להוריד. כידוע נסיבות אלה אינן עולות, הן עצמן כדי טעם מיוחד. היות בעל הדין נעדר השכלה (בש"א 445/99 אורגד נ' מנורה , דינים עליון נה 710), חשוף לקשיי הבנה (בש"א 3563/98 עובדיה נ' עיזבון המנוח עובדיה ) ואף נטול ייצוג (ב"ש 488/82 בנישו נ' בנישו , פ"ד לו(4) 727, 728) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית.

במקרה זה לא פירט המבקש מהם מאמצי הבדיקה שנעשו על ידו, וציין סתם את סברתו כטעם לטעות. סברה זו אינה יכולה לשמש יסוד למתן ארכה.

הבקשה נדחית.