בש"א 2877/14 אביב ס.ה.ר נכסים מניבים בע"מ נ. ארז חבר עו"ד מנהל מיוחד לחבר

הליך זה, שנפתח כהשגה על מזכירות בית המשפט, מעלה את שאלת קיומה של זכות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בעניין בקשתו של המנהל המיוחד של חברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ (בפירוק) להתיר לו שימוש בדמי שכירות המתקבלים מנכס מקרקעין.

להלן הרקע בתמצית: המשיב 1, המנהל המיוחד של חברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ (להלן: מגדל הזוהר ), הגיש תביעה נגד המבקשת, חברת אביב ס.ה.ר. נכסים מניבים בע"מ, במסגרתה ביקש כי בית המשפט יורה על בטלותו של הסכם שלפיו מכרה מגדל הזוהר למבקשת את זכויותיה בנכס מקרקעין מסוים. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה והורה כי הזכויות בנכס נשוא המחלוקת יושבו למגדל הזוהר באמצעות המנהל המיוחד (ת"א 42061-01-12, פסק-דין מיום 5.12.2013). המבקשת הגישה ערעור על פסק-הדין; הערעור תלוי ועומד לפני בית משפט זה (ע"א 260/14).

מסתבר, כי לפני פסק-הדין ולאחריו הוגשו על-ידי הצדדים בקשות שונות הנוגעות להפעלת הנכס ולדמי השכירות המתקבלים ממנו. לא אפרט כאן את כל ההחלטות – אלה מצורפות לתגובתו של המנהל המיוחד – אך אציין כי עוד לפני פסק-הדין בשאלה המהותית של הבעלות בזכויות בנכס, החליט בית המשפט המחוזי, במסגרת הליך הפירוק (פר"ק 35828-12-10), כי דמי השכירות יופקדו בידיו הנאמנות של המשיב 1; וכי לאחר פסק-הדין ניתנו כמה החלטות בתיק הפירוק, שעסקו בניהול הנכס, בגביית דמי השכירות ובמעמדה של המבקשת בקשר לכך. אחת מן ההחלטות היא זו שבה עוסקת הבקשה שלפניי. בהחלטה זו, מיום 2.3.2014, התיר בית המשפט למנהל המיוחד להעביר את דמי השכירות שהופקדו בידיו בנאמנות לחשבון ייעודי, ולפעול בהם "כחלק ממסת נכסי החברה שבפירוק". אציין, כי כפי שעולה מתגובתו של המשיב 1, לא מן הנמנע שתוגשנה לבית המשפט קמא בקשות נוספות בקשר לנכס שבמחלוקת.

למען שלמות התמונה יצוין כי ביני לביני ניתנה במסגרת ע"א 260/14 החלטה של בית המשפט העליון בבקשה שהגישה המבקשת לעיכוב ביצוע פסק-דין בת"א 42061-01-12. הבקשה לעיכוב ביצוע התקבלה בחלקה (ביום 4.2.2014). בית המשפט קבע כי אין לעכב את ההצהרה על ביטול הסכם המכר ואת העברת הזכויות בנכס לידי המשיב, אולם ייאסר על המנהל המיוחד למכור את הנכס ולחלק דיבידנד לנושים מפירות הנכס – זאת עד להכרעה בערעור. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2014 – היא ההחלטה שבה עוסקת הבקשה שלפניי – הודגש כי החלטת בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע "אוסרת אך ורק על מכירת הנכס וחלוקת דיבידנד מפרותיו לנושים, ולא מעבר לכך".

ביום 22.4.2014 ביקשה המבקשת להגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2014. מזכירות בית המשפט לא ראתה לקבל את ההליך והפנתה את המבקשת להגשת השגה לפני הרשם. המבקשת אכן הגישה את ההליך שלפניי ובמסגרתו היא טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בבחינת "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות. המשיבים לעומת זאת גורסים כי הערעור על ההחלטה טעון רשות.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי הדין עם המשיבים.

כידוע, בכל הנוגע להחלטות הניתנות במסגרת הליכי פירוק, חלים דיני הערעור הרגילים, אשר מבחינים בין "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות לבין "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (ראו סעיף 291 ל פקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). כפי שנפסק לא אחת, גם במקום שבו ניתנת החלטה בטרם שנסתיימו הליכי הפירוק בכללותם, עשויה ההחלטה להיחשב "פסק-הדין" לצורך דיני הערעור, ובלבד שהחלטה זו מביאה לקיצה "יחידה דיונית" מתוחמת העומדת בפני עצמה, ולמעשה מכריעה באופן סופי בזכויות הצדדים (ראו והשוו רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב (4) 393 (1989); רע"א 7213/12

שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012); רע"א 2549/09

חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (28.7.2010)). עם זאת, כמובן, לא כל החלטה המקבלת או דוחה בקשה של בעל-דין, ולא כל החלטה שיש לה נפקות לגבי זכויות הצדדים, מקנה מניה וביה זכות ערעור; בכל מקרה ומקרה יש לבחון אם במסגרת הליך הפירוק בכללותו מדובר בהחלטה שמשקלה הסגולי מקנה לה את המעמד של "פסק-דין".

איני סבור כי בענייננו ההחלטה מהווה "פסק-דין". מדובר בהחלטה אופרטיבית המאפשרת למנהל המיוחד שימוש מסוים בכספי השכירות, כפועל יוצא וכהמשך לפסק-הדין בת"א 42061-01-12 ולהחלטות נוספות שניתנו, לרבות החלטת בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע. נכון שבית המשפט המחוזי קיבל בעניין זה את הבקשה של המנהל המיוחד, אולם כאמור, עובדה זו בלבד אינה מחייבת את המסקנה שעסקינן ב"פסק-דין" (שהרי בכל הליך – בין שהוא הליך של פירוק ובין שהוא הליך אחֵר – מוגשות לעיתים קרובות בקשות שונות, שההכרעה בהן היא בגדר "החלטה אחרת"). ודוק: הזכויות המהותיות של הצדדים בנכס המקרקעין ובפירותיו לא נדונו ולא הוכרעו במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2014, אלא ההחלטה עוסקת באופן השימוש של המנהל המיוחד בכספי השכירות, בהינתן פסק-הדין בת"א 42061-01-12 (שבו, כאמור, הוחלט על החזרת נכס המקרקעין והזכויות בו למגדל הזוהר). למעשה, לאור מהות ההחלטה מיום 2.3.2014, הסיווג שלה לצורך דיני הערעור אינו צריך להיות שונה מסיווג של החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני, וכידוע, ערעור על החלטה מן הסוג האחרון מותנה במתן רשות (ראו גם טענות המבקשת עצמה בפרק א, סעיפים 5-4 לערעור גופו, וכן בפרק ג, סעיף 2).

סיכומו של דבר, אין בידי לקבל את עמדתה של המבקשת באשר לסיווגה של החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.3.2014, וממילא אין מקום להורות למזכירות לקבל לרישום את הליך הערעור. אציין, כי אין לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ואיני מביע כל עמדה לגבי בקשה כזו, אם תוגש.

המבקשת תישא בהוצאות המשיב 1 בגין הבקשה שלפניי בסך של 3,000 ₪.