בש"א 3061/02 דיפאללה מוסלם נ. אדוארד מוסלם

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

1.ההחלטה נשוא הבקשה היא החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 3050/01 מיום 17.4.01. המדובר בהחלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט, ונקצבו בה למבקש 30 ימים לצורך ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה, שאחריהם צפוי המבקש לקנס ואף למאסר אם לא יקיים את פסק הדין.

2.פסק הדין נשוא ההחלטה האמורה הוא פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 215/95 ובת.א. 464/95. בפסק הדין האמור דחה בית המשפט תביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב, וקיבל תביעה שהגיש המשיב נגד המבקש. פסק הדין ניתן על פסק הדין האמור, שניתן ביום 19.12.00, הוגש ערעור מטעם המבקש (ע"א 1202/01). במסגרת הערעור, הגיש המבקש בקשה למתן סעד בינים בהליך ערעור. הבקשה הוגשה ביום 8.5.01, ובה התבקש בית המשפט ליתן סעד זמני, עד להכרעה בערעור, לפיו ישמר המצב הקיים בין הצדדים, ותבוטל החלטת בית משפט קמא בעניין הבזיון, מיום 17.4.01.

3.בתגובתו לבקשה האמורה, גרס המשיב כי על המבקש לפנות בערעור לפי פקודת בזיון בית המשפט, וכי אין בסיס משפטי לבקשתו, שהוגשה במסגרת ע"א 1202/01. המבקש השיב לו, בתגובה מיום 8.6.01, כי לא הייתה מניעה לבקש את עיכוב ההחלטה מיום 17.4.01 במסגרת הערעור הנ"ל, וזאת להבדיל מבקשה לשינויה של ההחלטה שניתנה לפי פקודת הביזיון, שאז היה מקום להגשת ערעור לפי פקודת הביזיון.

4.בעקבות כל אלה, החליט כב' השופט טירקל כי החלטתו מיום 8.5.01 על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, ושל ההחלטה מיום 17.4.01, יעמדו בעינן, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע, ולביטול ההחלטה מיום 17.4.01, יועברו להחלטת ההרכב שידון בתיק. ביום 24.3.02 התקיים הדיון בתיק, ובית המשפט נתן פסק דין, לפיו "בהמלצתנו, חזרו בהם המערערים מערעוריהם, ואנו דוחים את שני הערעורים". בית המשפט לא התייחס בפסק דינו להחלטה על פי פקודת הבזיון.

5.בהמשך להחלטה זו, הוגשה הבקשה שבפניי, ביום 10.4.02. המבקש מעלה טענות שונות כנגד החלטת בית משפט קמא מיום 17.4.01, וטוען כי סיכויי הערעור על החלטה זו הם טובים, הואיל ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו בר ביצוע. לטענת המבקש, הוא נמנע עד עתה מלהגיש ערעור על החלטת הביזיון מיום 17.4.01 הואיל והסכסוך כולו היה בהליך של ערעור שהוגש מטעם שני הצדדים, והחלטה בערעור היתה יכולה לייתר ערעור ישיר על ההחלטה הנ"ל. בשל כך, המתין המבקש עם ערעורו, כל עוד הייתה ערכאת הערעור יכולה לפתור את המחלוקת בין הצדדים.

6.כאמור לעיל, ההחלטה מיום 17.4.01 היא החלטה לפי פקודת בזיון בית המשפט. סעיף 8(1) לפקודה קובע, כי צו של בית משפט, המטיל עונש, "יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה" (סעיף 8(1) לפקודה). הוראה זו מפנה, אפוא, להסדרים הנוהגים בנוגע לערעורים על פסק דין פלילי, המטיל עונש. על פי הסדרים אלה, המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 17.4.01 היה תוך 45 ימים ממתן ההחלטה (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982).

7.(א) מועד זה ניתן להארכה. סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 קובע, לעניין זה, כי "בית המשפט רשאי, לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיף 199 ו- 200". על פניה, הוראה זו מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן הארכה. עם זאת, נוכח מהותו האזרחית הדומיננטית של הליך הבזיון, בהקשר בו אנו דנים, פירשתי בפרשה אחרת את הוראה זו, בהקשר הנדון, כמחייבת הוכחתם של "...טעמים ממשיים לאיחור, הקרובים במהותם ל'טעם מיוחד', על מנת שבקשתו תתקבל... בדרך כלל בהחלטות מן הסוג שבפניי נראה לי כי מערכת השיקולים בהכרעה על הארכת מועד צריכה להיות דומה לזו המופעלת בהליך אזרחי" (בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי, דינים עליון ס' 393).

(ב) האם הוכחו טעמים כאלה במקרה שבפניי? מהשתלשלות העניינים בהליך שבפניי עולה, כי המבקש גילה דעתו, בתוך תקופת המועדים הקבועה בדין להגשת ערעור על ההחלטה מיום 17.4.01, כי אין הוא משלים עם ההחלטה. גילוי דעת זה קיבל ביטוי קונקרטי בהגשת הבקשה לסעד ביניים במסגרת ע"א 1202/01, בה ביקש המבקש ביום 8.5.01 כי תבוטל ההחלטה מיום 17.4.01. בעקבות בקשה זו, עוכב ביצועה של ההחלטה האמורה מיום 8.5.01 ועד למתן פסק דינו של בית המשפט בערעור, ביום 24.3.02. כאמור לעיל, בקשת הארכה שבפניי הוגשה ביום 10.4.02.

כתוצאה מכך, גם לא יכול המשיב לטעון לשינוי מצב לרעה כלשהו מצידו, על יסוד ההנחה כי לא יוטרד עוד בערעור על ההחלטה מיום 17.4.01. אכן, המשיב לא היה יכול להניח כי ההחלטה מיום 17.4.01 היא חלוטה, הואיל ותוקפה הועמד בסימן שאלה בפניי בית משפט זה, והדיון בשאלה זו הועבר להכרעת ההרכב שידון בתיק, בהחלטת כב' השופט טירקל מיום 12.7.01.

אילו היה מקרה זה נדון על פי קנה המידה להארכת מועד בהליך האזרחי, היו נתונים אלה מספקים תשתית ממשית לטענה כי קיימים טעמים מיוחדים למתן ארכה, במובן תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו, לעניין זה, רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32). מאליו עולה, כי יש לנתונים אלה משקל רב בדיון בבקשת ארכה, על פי אמת המידה עליה עמדתי לעיל.

(ג) מן התיאור דלעיל עולה עובדה נוספת. האינטרס הקונקרטי של המבקש בהגשת הערעור התגבש רק לאחר פסק דינו של בית משפט זה בע"א 1202/01. עד לאותו מועד, הותלה תוקפה של ההחלטה מיום 17.4.01. עד למועד מתן פסק הדין, גם היה המבקש רשאי להניח כי קיים סיכוי, בעקבות החלטת כב' השופט טירקל מיום 12.7.01, כי החלטת בית משפט קמא מיום 17.4.01 עשויה להתבטל על ידי בית משפט זה. במצב זה, אני סבור כי הושעה הצורך המעשי של המבקש בהגשת ערעור על ההחלטה האמורה עד למתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 1202/01, וכי רק עם מתן פסק הדין הפך האינטרס של המבקש בהגשת ערעור כאמור מאינטרס מופשט לאינטרס ממשי. נראה לי, כי יש יסוד לומר כי רק במועד זה התגבשה, בנסיבותיו המיוחדות של העניין, חובתו של המבקש להגיש את הערעור על ההחלטה מיום 17.4.01. מכל מקום, בנסיבות אלה, אני סבור כי אף אם מירוץ המועדים להגשת ערעור על ההחלטה האמורה לא החל בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1202/01 מיום 24.3.02, יש לומר כי קיים טעם ממשי, רב עוצמה, להעתר לבקשת הארכה שבפניי (השוו ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, פ"ד נא(2) 581, שם נקבע כי עילת תביעה נולדת, לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, כאשר העילה הופכת לקונקרטית, וכי אין די בקיומה של עילה מושגית לשם תחילת מירוץ ההתיישנות).

(ד) אוסיף כי שקלתי האם אין לומר, שזכות הערעור של המבקש מוצתה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 24.3.02, אשר דחה את ערעורי שני הצדדים. לכאורה, דחיית ערעורי שני הצדדים מקפלת בתוכה גם דחיית בקשתו של המבקש לביטול ההחלטה מיום 17.4.01, וזאת נוכח העובדה שהבקשה האמורה הוגשה כבקשה לסעד ביניים במסגרת הערעור. ברם, איני רואה מקום לקבוע קביעה כזו בנסיבות עניין זה. הליך הביזיון הוא הליך אכיפה של פסק דין. ככזה, הוא אינו חלק אינטגרלי מן ההליכים בעניין פסק הדין. בהעדר התייחסות מפורשת בפסק הדין מיום 24.3.02 להליך הביזיון, ובהעדר ויתור מפורש של המבקש על טענותיו כנגד ההחלטה מיום 17.4.01 במסגרת הדיון ביום 24.3.02, איני סבור כי יש בידי לומר שזכות הערעור לעניין זה מוצתה, או כי המבקש ויתר עליה. על כן, איני רואה בפסק הדין האמור מחסום למתן הארכה המבוקשת.

אכן, על רקע זה, ונוכח הבקשה שהייתה לביטול החלטת הביזיון, לכאורה היה המבקש יכול לעתור לכך שכותרתה של הבקשה האמורה תשונה לערעור פלילי על החלטת הביזיון. בהינתן העובדה שהבקשה הוגשה בתוך מסגרת המועדים להגשת ערעור ושאין החלטה מפורשת בה, לכאורה לא היתה כל מניעה לסרב לבקשה מסוג זה, שכן בנסיבות המפורטות לעיל היה מדובר בבקשה טכנית גרידא. איני רואה הבדל מהותי בין הבקשה שבפניי, לבין בקשה כזו, לו הייתה מוגשת. אף בכך יש כדי לתמוך בהחלטתי להעתר לבקשה.

התוצאה הכוללת של הדברים היא, כי לדעתי קיים טעם ממשי למתן הארכה, כנדרש. משכך, איני רואה מקום לבחון את טענותיו הערעוריות של המבקש לגופן, ומקומן של אלה להתברר בפניי המותב אשר ידון בערעור לגופו.

הבקשה מתקבלת. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. המבקש יגיש ערעור תוך 15 ימים מקבלת החלטה זו.