בש"א 3449/98 פרי משה נ. דבוש יצחק

ערעור על החלטת כב' הרשמת, השופטת א' אפעל-גבאי מיום 18.5.98 (בש"א 1398/98).

1.המשיב בערעור זה פנה לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור (שנדונה כערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, שחייב אותו בתשלום סך של כ10,000- ש"ח, בשל הנזק שגרם למערער, כאשר השתתף במעשי הונאה נגדו.

2.ביום 5.11.97 קיבל בית משפט זה את הערעור, בקובעו כי ממצאיהן של הערכאות הקודמות אינם מבססים את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. המערער מבקש לפנות לבית משפט זה בעתירה לדיון נוסף.

3.סעיף 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984- קובע, כי יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך 15 ימים מיום מתן פסק הדין. אין חשיבות לצורך ספירת הימים לשאלת נוכחותו של העותר בעת שניתן פסק הדין. עוד קובע סעיף 4, כי בית המשפט רשאי להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף במקרה זה חל איפוא ביום 20.11.97.

4.המערער בענייננו הגיש בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף רק ביום 26.2.98. לבקשה זו קדמו נסיונות של המערער להגיש את העתירה בדרכים שאינן מקובלות בדין, מאז 26.11.97. המערער טען, כי ביום 16.11.97 קיבל עו"ד אדם אשר ייצג אותו רק בבית משפט השלום - עותק של פסק הדין. המערער טוען כי את הערעור לבית המשפט המחוזי הגיש בעצמו באמצעות אחיו, וכי בערעור בפני בית משפט זה יוצג על ידי עו"ד ברעם. המערער הגיש את העתירה לדיון נוסף ביום 26.11.97, ולטענתו עמד במסגרת הזמנים המוקצבת.

5.הרשמת אפעל-גבאי דחתה את הבקשה להארכת מועד, בקובעה כי מעיון בתיק עולה, כי מעולם לא הוגשה לתיק בית המשפט הודעה בדבר שינוי הייצוג, ולא נמסרו כל פרטים אודות עו"ד ברעם שייצג את המערער בעת הדיון. נוסף על כך קבעה הרשמת, כי היות שעל פי לשון הבקשה עצמה נמסר פסק הדין למערער כבר ביום 16.11.97, הרי שהוא יכול היה להגיש את העתירה במועד או לפחות להגיש בקשה להארכת מועד לפני שחלף המועד. הרשמת קבעה, כי טעותו של המערער באשר למועד תחילת מניית הימים להגשת הבקשה לדיון נוסף אינה מהווה "טעם מיוחד", כנדרש בתקנות.

6.לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשמת. אכן, טעותו של המערער אינה עולה לכדי "טעם מיוחד". יתרה מזאת, המערער עצמו טוען כי יוצג בבית המשפט העליון על ידי עורך דין, ולפיכך לא ברור מדוע לא הגיש את הבקשה להארכת מועד לפני חלוף המועד להגשת העתירה לדיון נוסף.

הערעור נדחה.