בש"א 431/99 שרה גלעד נ. שבתאי אהרון ןאח'

בפני בקשה להארכת מועד להגשת רשות ערעור.

פסק דינו של בית משפט קמא (ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל) ניתן ביום 8.12.98 במעמד המבקשת. המועד להגשת בקשה לרשות ערעור הינו שלושים ימים מיום מתן פסק הדין, היינו 7.1.99. יום זה היה יום ה' בשבוע.

המבקשת אינה מיוצגת. לטענתה נעזרה בעורך דין לצורך הכנת הבקשה שאמר לה שמתחילים למנות את מספר הימים למחרת פסק הדין, היינו ביום 9.12.98, וכיון שהשמונה והתשעה לינואר חלו בימי שישי ושבת, היתה סבורה כי המועד הראוי הוא יום א' בשבוע. הפניה לבית המשפט, לדבריה נשלחה ביום א', ה10.1.99- אך הגיעה רק למחרת, ביום 11.1.99, כך שלטענתה שמדובר באיחור בן יום אחד בלבד. בנוסף, טענה המבקשת כי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל שהגיש המשיב התקבלה, אף כי היה מדובר בטעות של באת כוחו של המשיב לעניין מניין הימים.

הארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור טעונה טעם מיוחד כאמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: התקנות) נראה כי צירופן של כל הנסיבות במקרה שבפני מהווה טעם מיוחד.

ראשית, המבקשת אינה מיוצגת בידי עורך דין. אמנם, העדר ייצוג כשלעצמו אינו מהווה טעם מיוחד אך במקרה זה לא מדובר במבקשת המנהלת הליכים רבים בבית המשפט, והאחור בו מדובר הוא אחור קצר ביותר. כידוע, יש משקל למידת האיחור (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, 1995, ס' 688 עמ' 897). בנוסף, בתי המשפט הכירו בטעות במניין הימים כשזו היתה קצרה, כטעם מיוחד (ב"ש 31/58, עזבון שמריהו הבר נגד קולנוע שעריה , פ"ד יב 897). העובדה שהמבקש קיבל הארכת מועד של עשרים ימים בשל טעות של באת כוחו, אף היא יש בה כדי להשליך על תחושת הצדק של המבקשת.

בצירוף כל הנסיבות הללו יחד אני מוצאת טעם מיוחד ומאריכה את המועד להגשת הערעור עד הגשתו בפועל.