בש"א 4729/02 אהרון בןטובים BEN-TOVIM נ. שרה ארנון

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף.

מן הבקשה ותצהיר שצורף לה על פי החלטתי, עולות העובדות הבאות. פסק הדין נשוא העתירה שהמבקש מעוניין להגיש ניתן ביום 28.4.02, במעמד הצדדים, בע"א 6955/00. פסק הדין אוחז שורה אחת, לאמור: "על דעת בעלי הדין אנו דוחים את הערעור מבלי לעשות צו להוצאות". המבקש טוען בתצהיר שצירף כי סבר לתומו כי בית המשפט יפסוק לטובתו פיצויים, וכי זו הייתה הסכמת הצדדים עובר למתן פסק הדין. לטענתו, ירד המבקש מיד למזכירות בית המשפט וביקש דיון חוזר, וכי נאמר לו שהדבר לא ייעשה לפני שתגיע החלטה מקורית, וכי עליו להמתין מספר ימים. חצי שעה אחרי כן, נפגע המבקש כהולך רגל בירושלים, בתאונת פגע וברח, קיבל טיפול רפואי במוסדות שונים, ואחרי כן חזר למקום מגוריו בקנדה. לטענת המבקש, בשיחה אקראית עם פקידת בית משפט בקנדה התברר למבקש כי בקשה לדיון נוסף חייבת להעשות תוך שבועיים מן ההחלטה המקורית, אשר לא הייתה בידו של המבקש. במצב זה התבקשתי להאריך את המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. לטענת המבקש, עד ליום הגשת בקשתו – 3.6.02 – טרם קיבל הודעה רשמית מבית המשפט לגבי פסק הדין.

איני סבור כי הבקשה מגלה עילה מספקת למתן הארכה המבוקשת. הארכת המועד לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). אמת המידה שננקטה לעניין זה היא קפדנית עוד יותר מזו הנקוטה במסגרת הדרישה לטעם מיוחד בגדרי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת על מנת למנוע השהיית תוקפו של פסק דין סופי (ראו המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ פ"ד כב(3) 699). השאלה היא, האם הונחה תשתית מספקת לצורך ביסוסה של אמת מידה זו.

לדעתי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, אף אם אתייחס לאמור בתצהיר, אשר בצדק טוענים המשיבים כי לא אומת כדין. מן התעודות הרפואיות שצירף המבקש עולה, כי לא אושפז בבית החולים בעקבות התאונה שעבר. עוד עולה, כי לפחות עד ליום 20.5.02 היה המבקש בארץ, שכן באותו מועד הוצאה תעודה רפואית המתעדת בדיקה שנערכה לו באותו היום. יוצא, כי במשך כארבעה שבועות אחרי מתן פסק הדין היה המבקש בארץ. אוסיף, כי מן הבקשה והתצהיר עולה כי למבקש גם משפחה בארץ. במצב זה, לא מצאתי בחומר שבפניי כל סיבה מדוע לא פנה המבקש לבית המשפט, בעצמו או באמצעות קרוביו, על מנת לקבל העתק מפסק הדין. אכן, המבקש היה ער לתוכנו המדוייק של פסק הדין, אשר אינו ארוך או מורכב. הוא ידע, כי עליו להשיג העתק של פסק הדין על מנת שיוכל להגיש עתירה לדיון נוסף. אף אין הוא יכול להישמע בטענה, כי לא ידע מה המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, באשר אין הוא טוען כי ניסה לברר מועד זה בעת שהיה בישראל, או כי מאן דהוא מסר לו מועד שאינו נכון לעניין זה.

אמנם, עולה מן החומר שצורף כי המבקש התלונן, בעקבות התאונה שעבר, על מצוקה נפשית. עם זאת, אין בפני כל תשתית לקבוע כי המדובר במצוקה שמנעה ממנו לטפל בענייניו, לרבות בעניין הגשתה של בקשה מתאימה לדיון נוסף, ובכלל זה פנייה לבית המשפט על מנת לקבל העתק של פסק הדין. אגב, מעיון במחשב בית המשפט עולה כי פסק הדין היה במזכירות בית המשפט, לאחר הדפסתו וחתימתו, עוד ביום 29.4.02, יום לאחר מתן פסק הדין. אף מכך עולה, כי היה ביד המבקש לקבל, על נקלה, העתק של פסק הדין זמן רב לפני שפנה בעתירתו לבית המשפט, ולפני ששב לקנדה.

התוצאה של מכלול שיקולים אלה היא, כי הבקשה שבפניי נגועה בשיהוי ניכר, שלא ניתן לו הסבר מספק. שיהוי זה אינו מתיישב עם אמת המידה הנהוגה בבקשות להארכת מועד בסוג זה של הליכים, והוא מונע את קבלת הבקשה.

אוסיף, כי גם סיכויי ההליך, לכאורה, אינם תומכים בבקשה שבפניי. אין פסק הדין מצביע, לכאורה, על עילה לקיומו של דיון נוסף, הנעוצה בחשיבותו הכללית של פסק הדין (ראו סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984). יוצא, כי אף מבחינה זו אין לבקשה שבפניי תשתית או תמיכה מספיקים.

התוצאה היא, כי אני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.