בש"א 5216/02 רונית פורת עמרני נ. טופרובר יהודית

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

הבקשה הוגשה לבית המשפט ביום 18.6.02. נשוא הבקשה הוא החלטה של בית המשפט השלום בתל אביב יפו מיום 9.4.02, ובה דחה בית המשפט בקשה לפסילתו שהוגשה על ידי המבקשת. הבקשה הוגשה על ידי מר אלי פורת. בבקשה נטען, כי מסמכים שונים נשלחו חזור והלוך לארצות הברית וממנה, וכי ימים אחדים לאחר הגעתם הגיעו המסמכים לידי מר פורת, אשר הגיש אותם לבית המשפט. לבקשה בכתב יד מצורפת בקשה מודפסת, מיום 17.5.02, בה נטען כי המבקשת שלחה את המסמכים באמצעות חברת פדרל אקספרס ביום 3.5.02, כי דבר הדואר התעכב אצל פדרל אקספרס עד ליום 17.5.02, וכי ביום 17.5.02 נאלצה המבקשת לפנות לחברה על מנת שזו תגיש את הערעור ידנית לבית המשפט.

דין הבקשה להידחות. המועד להגשת ערעור פסלות קבוע בחיקוק. ככזה, הארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, בכל הנוגע לערעור פסלות, נקבעה בדין תקופה קצרה באופן מיוחד. על תקופה זו נאמר, כי "לא בכדי נקבעה תקופה קצרה זו, שכן אין זה ראוי, כי טענת בעל דין כי השופט היושב בדינו פסול מלדון תרחף בחלל האויר ללא התייחסות שיפוטית הולמת, לכאן או לכאן". (בש"א 2049/97, ד"ר בנימין האזרחי נ' השופט יעקב צבן ואח', לא פורסם). על רקע זה, נפסק כי "על המבקש להגיש ערעור פסלות רובץ נטל מוגבר בכל הנוגע לעמידה במועדים הקבועים בדין" (בש"א 672/00 טואפרה נ' הידקו תעשיות ג.ש. בע"מ, דינים עליון נז 625). נטל זה מקרין, מטבע הדברים, גם על בקשת ארכה מן הסוג שבפניי, ומעצים את הנטל הרובץ על המבקש להאריך מועד להגשת ערעור.

על פי החומר שצירפה המבקשת, הבקשה לארכה נשלחה ביום 3.5.02 מארצות הברית לישראל. באותו מועד היה משלוח הבקשה נגוע באיחור של יום, שכן על פי טענות המבקשת עצמה, הומצאה הבקשה לקרובי המבקשת ביום 22.4.02. מועד זה חורג מן המועד הקבוע בדין להגשת ערעור הפסלות (10 ימים).

עם זאת, יתכן כי אילו בכך היה מתמצה העניין, ניתן היה להיעתר לבקשה. הקושי העיקרי במקרה זה נובע מהשתלשלות הדברים אחרי כן. מתברר, כי חברת הדואר המהיר אשר קיבלה על עצמה את העברת החומר לבית המשפט העליון לא העבירה את החומר לבית המשפט. מן החומר עולה, כי בסופו של דבר, הורתה המבקשת ביום 17.5.02 להעביר את החומר למכרה בישראל.

מבקשה נוספת שהגישה המבקשת ביום 11.7.02 עולה, כי לאחר שהנסיון להמציא את החומר לבית המשפט לא עלה יפה, החומר הוחזר לארצות הברית. החומר הגיע לבית המשפט רק ביום 18.6.02. מן הבקשה מיום 11.7.02 עולה כי הדבר נובע מכך שהמבקשת המתינה כי חברה שלה תיסע לישראל, תביא את הבקשה לגרושה של המבקשת, וכי זה יגיש אותה בישראל. אכן, זו הסיבה כי גם הבקשה אשר הגיעה לבית המשפט ביום 11.7.02 הגיעה רק בחלוף שמונה ימים מן היום בו נעשתה (3.7.02, כפי שרשום על הבקשה עצמה).

במצב זה, גם אם העיכובים אצל חברת הדואר בתחילת חודש מאי ועד למחציתו היו בבחינת נסיבה בלתי צפויה ובלתי נשלטת, מנקודת מבטה של המבקשת, עדין ישנה תקופה של כחודש ימים, עד ליום 18.6.02, לגביה לא מצאתי הסבר מספק לעיכוב בהגשת הבקשה לבית המשפט. אכזבתה של המבקשת מטיב השירות לו זכתה לכתחילה אינה עילה להשתהות כה ארוכה בפנייה לבית המשפט, ואינה הסבר סביר להשתהות זו, קל וחומר הסבר העולה כדי טעם מיוחד למתן ארכה. בכל מקרה, היה על המבקשת, אשר היתה מודעת לכך שהיא נגועה באיחור, לעמוד על המשמר, ולפעול בדרך אשר תמזער את איחורה. נראה לי, כי דרך הפעולה בה בחרה אינה עולה בקנה אחד עם חובתה האמורה, ואינה מתיישבת עם חובתו של בעל דין לנקוט במהירות המירבית בהגשת ערעור פסלות. בשולי הדברים לא יהא זה למותר להוסיף, כי האשמת המשיבה בהשתהות האמורה אצל חברת הדואר נטענה בלא כל תימוכין, ומוטב היה למבקשת להימנע, בנסיבות אלה, מהפרחת האשמות אותן אין היא תומכת בראיות כלשהן. הוא הדין בטענה נוספת, אשר נטענה בלא כל ביסוס, כי "... גורמים אינטרסנטים מנסים לחבל בהליך משפטי תקין על ידי עיכוב דואר".

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בבקשה זו בסך 1,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.