בש"א 5429/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. משה מתתיהו

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן ביום 31.3.03. ביום 8.4.03 הוגשה על ידי הנתבעת בבית משפט קמא (המבקשת כאן) בקשה שכותרתה "בקשה לתיקון השמטה מקרית מפסק הדין". ההחלטה בבקשת התיקון ניתנה ביום 24.4.03. יצויין, כי המבקשת תקפה את החלטת בית המשפט בבקשת התיקון בבקשת רשות לערער שהגישה (רע"א 5427/03).

2.הבקשה שבפניי הוגשה ביום 17.6.03. על רקע זה התגלעה מחלוקת האם הוגשה הבקשה בתוך תקופת המועדים להגשת הערעור, כפי שטוענת המבקשת. טענת המבקשת הוא כי מירוץ המועדים לתקיפת פסק הדין החל ביום 24.4.03, הוא יום מתן ההחלטה בבקשת התיקון, וכי בשים לב לשביתה שהיתה לאחר החלטה זו, טרם חלף המועד להגשת ערעור בעת הגשת הבקשה שבפניי. הדין לעניין זה עם המבקשת. הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב – התשמ"ד 1984) קובעת, כי מקום בו "תוקנו פסק דין או החלטה אחרת", כאמור בסעיף 81(א), "יראו, לעניין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת". השאלה, על כן, היא האם בהחלטה האמורה תוקן פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא. לעניין זה, גם תיקון שהוא טכני במהותו נופל לגדר הארכה הסטטוטורית שנקבעה בסעיף, אשר מעיקרו לא נועד אלא לתיקון טעויות או השמטות טכניות או מקריות (ראו לעניין זה בש"א 7102/01, חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן , דינים עליון סג 62).

כך הוא גם במקרה שבפני. בהחלטה מיום 24.4.03 קבע בית המשפט כי "סכום הנזק הלא ממוני כפוף כמובן לסכום המקסימלי". כן ניתן לראות בהחלטתו להוסיף לסכום זה ריבית כתיקון של פסק הדין מיום 31.3.03. לפיכך, יש לראות את יום ההחלטה המתקנת מיום 24.4.03 כיום מתן פסק הדין, לצורך תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור.

בהתחשב בכך, ובתקופת השביתה בבית המשפט (15.5.03 – 30.4.03), יוצא כי המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 24.6.03 (ראו תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א 1981, הקובעת כי תקופת השביתה לא תבוא במניין הימים להגשת הערעור). יוצא, כי הבקשה שבפניי הוגשה בתוך המועד הקבוע בחוק לנקיטת הליך.

3.האם יש מקום למתן הארכה המבוקשת? עילת הבקשה לארכה נעוצה בהגשת רע"א 5427/03. לא אחת, כאשר מוגשת בקשת ארכה בתוך התקופה לנקיטת הליך, ועילתה בהליך נוסף שננקט, ואשר עשוי לייתר את הצורך בהליך ערעורי, יש בכך משום טעם מיוחד למתן ארכה (ראו, לדוגמא, בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר, דינים עליון מא 644). ברם, קשה למצוא במקרה שבפניי עילה מספקת להחיל הלכה זו. כל שהמבקשת טוענת הוא, כי ההחלטה בבקשת הרשות לערער "עשויה להשפיע באופן משמעותי על גיבוש עמדת המבקשת לעניין הצורך להגשת ערעור על פסק הדין כולו". אין בדברים בלתי ברורים אלה יסוד מספיק לקבוע, כי קיים סיכוי ממשי להתייתרות הערעור (לעניין זה ראו החלטתי בבש"א 2749/03, מצדה חברה להנדסה בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסם). במצב זה, קיים סיכון כי גם אם תינתן ארכה, בסופו של דבר יוגש ערעור אפילו תתקבל בקשת הרשות לערער, וכך ייצא כי בירורו של ערעור כזה יתמשך מעבר למה שמתחייב ממועד מתן פסק דינו של בית משפט קמא ומהליכי הערעור עצמם. לא מצאתי עילה מספקת לחשוף את המשיב לסיכון כזה.

במצב דברים זה, איני סבור כי מתקיים טעם מיוחד למתן ארכה, כנדרש. עם זאת, נוכח הגשת בקשת הארכה במועד, אני מאפשר למבקשת להגיש ערעור על פסק הדין בתוך 15 ימים מקבלת החלטה זו. ימי הפגרה יבואו במניין הימים. אין צו להוצאות.