בש"א 5577-24 בש"א 5577-24

1.לפניי בקשה להורות על קציבת מועד לנקיטת הליך ערעורי על החלטת המשיב 1 (להלן: הממונה על גמלאות שופטים), שניתנה ביום 19.2.2023, וזאת עד ליום 11.7.2024, קרי, 45 יום לאחר מועד מתן פסק הדין בבג"ץ 3989/23 (כב' השופט י' עמית, השופטת י' וילנר, השופט ע' גרוסקופף) (להלן: פסק הדין). לחלופין, מבוקש להורות על מתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי עד למועד זה או עד שבוע לאחר מתן החלטתו של בית המשפט בבקשה דנן (ראו גם תגובת המבקש לבקשת המשיבה 2 לקציבת מועד להגשת תגובתה מיום 9.7.2024).

התיק הועבר לטיפולי עקב חילופי רשמים בבית משפט זה.

2.השתלשלות העניינים, בקצרה – ביום 19.2.2023 ניתנה החלטת הממונה על גמלאות שופטים בעניין גמלתה של המשיבה 2, שופטת בדימוס. בהחלטה נקבע כי המשיבה 2 זכאית להסדר פנסיה תקציבית ביחס לתקופת כהונתה כשופטת, בצירוף תקופת עבודתה במוסד לביטוח לאומי (להלן: החלטת הממונה). החלטת הממונה לא יושמה על-ידי משרד האוצר. לאחר דין ודברים בין המשיבה 2 למבקש בעניין החלטת הממונה, הוגשה על-ידי המשיבה 2 עתירה לבית משפט זה, להורות למינהלת הגמלאות לשלם את הקצבה בהתאם להחלטת הממונה. העתירה התקבלה, מבלי שבית המשפט נדרש למחלוקת המהותית שבין הצדדים. זאת, מן הטעם שהחלטת הממונה על גמלאות שופטים היא החלטה מעין-שיפוטית, שניתנה בגדר סמכותו של הממונה כגוף עצמאי ובלתי תלוי, ואשר חלף התעלמות ממנה ועשיית דין עצמי, היה על המשיבים באותו הליך – ובהם המבקש בהליך שלפניי – לתקוף אותה בבית המשפט. אשר לדרך תקיפת ההחלטה, צוין כי אחת הדרכים היא באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה, שאז תיבחן ההחלטה בהתאם לאמות המידה של המשפט המנהלי; וכי דרך אחרת – אשר כונתה בפסק הדין "דרך המלך" – היא במסלול לפי הוראת סעיף 4א חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הגמלאות), הקובע כי "הרואה את עצמו מקופח" על-ידי החלטת הממונה על גמלאות השופטים, זכאי לערער לפני נשיא בית המשפט העליון (ראו בפסקה 28 לפסק הדין).

3.לטענת המבקש, המדינה נמנעה מהגשת ערעור לפי סעיף 4א לחוק הגמלאות, מכיוון שסברה בתום לב כי התיבה "הרואה את עצמו מקופח" מכוונת רק לזכאי נושא המשרה. הואיל ובפסק הדין נקבע, לשיטת המבקש באופן תקדימי, כי ביטוי זה יכול לכלול גם את המדינה (פסקאות 29-28 לפסק הדין), יש להורות על קציבת מועד להגשת ערעור החל ממועד מתן פסק הדין, ולחילופין לקבל את הבקשה למתן ארכה, וזאת על מנת לאפשר למבקש לנקוט הליך מתאים.

אשר לאינטרס המשיבה 2 בסופיות הדיון, המבקש טוען כי אמנם החלטת הממונה על גמלאות השופטים ניתנה ביום 19.2.2023, אך עוד בטרם חלוף מניין הימים לתקיפת ההחלטה החל שיח עם המשיבה 2, כך שהיה ברור שהמדינה אינה משלימה עם החלטת הממונה – אף שסברה, כאמור, כי אין ביכולתה להגיש הליך ערעורי. בנסיבות אלה, כך המבקש, לא התגבש אצל המשיבה 2 אינטרס הסתמכות בדבר סופיות הדיון.

4.לטענת המשיבה 2, אין לקבל את הבקשה למתן ארכה הואיל וההחלטה ניתנה לפני למעלה משנה, וכן משום שלשיטתה פסק הדין אך מבהיר את המצב המשפטי הקיים ואינו תקדימי, כפי שנטען על-ידי המבקש. אשר לבקשה החלופית למתן ארכה לנקיטת הליך, טוענת המשיבה 2 כי הבקשה אינה מעלה "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה ולהורות על מתן ארכה כה ממושכת.

בשולי הדברים יצוין כי ביום 30.7.2024 הוגשה מטעם המשיבה 2 בקשה להגדלת היקף תשובתה. הואיל והמבקש הותיר את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט והמשיב 1 בחר שלא להשיב לבקשה, הבקשה מתקבלת ותשובת המשיבה 2 תתקבל למרשם כפי שהוגשה.

5.לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

אמנם, ככל שמשך האיחור לנקיטת הליך הוא ארוך יותר, כך גובר בהתאמה כובד הטעמים הנדרשים על מנת להיעתר לבקשה, בהתאם לאינטרס הציבורי ואינטרס בעלי הדין בסופיות ההליכים (ראו, למשל, בש"א 1577/20 יעקב (ג'רי) סעדה נ' חיים בלישה (7.4.2020); בש"א 7157/15 יוסף חן נ' כונס הנכסים הרשמי (15.11.2015)). לצד זאת, כפי שנקבע בפסיקה בעבר, שינוי הלכה עשוי להיות "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לבקשה למתן ארכה לנקיטת הליך, ויש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001)).

6.בענייננו, כאמור בפסקה 1 לפסק הדין, עתירת המשיבה 2 העלתה שאלה מקדמית, והיא – האם, וכיצד, המדינה יכולה הייתה לערער על החלטת הממונה על גמלאות השופטים. עיון בפסק הדין מעלה כי קודם למתן פסק הדין היה, למצער, ספק בדבר היתכנותו של הגשת הליך ערעורי בנושא זה על-ידי המדינה. אף מבלי להידרש לטענות המשיבה 2 בדבר בהירותו של המצב המשפטי קודם למתן פסק הדין, בשים לב לדגש שניתן בפסק הדין עצמו לדבר קיומה של שאלה מקדמית בעניין וההתייחסות הנרחבת לפרשנות לשון חוק הגמלאות, סבירה בעיניי טענת המבקש כי המדינה אכן סברה בתום לב שאין ביכולתה להגיש הליך ערעורי על החלטת הממונה.

7.בהקשר זה יצוין כי המשיבה 2 טוענת שבנסיבות אלה צריך היה המבקש, לכל הפחות, לתקוף את החלטת הממונה באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ, שאז הייתה ההחלטה נבחנת על פי אמות המידה לבחינת החלטה מינהלית, וזאת חלף עשיית דין עצמי שבה נקט. אכן, בפסק הדין נמתחה ביקורת על התנהלות המדינה בהקשר זה. ואולם, אין חולק שלצד זאת הובהרה פרשנות הסעיף, באופן שמאפשר למדינה לערער על החלטת הממונה במסלול שנקבע בפסק הדין כי הוא "דרך המלך" להשגה על החלטת הממונה. בנסיבות אלה, שבהן נדחתה עמדתה המשפטית של המדינה בהחלטת בית המשפט, ביחס לסוגיה שלא נדונה בעבר ואשר זכתה לפרשנות ולהבהרה במסגרת פסק הדין, יש כדי להקים "טעם מיוחד" שמצדיק הארכת מועד לצורך תקיפת ההחלטה בדרך זו.

8.אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיבה 2 – אין לכחד כי פרק הזמן שעבר מאז מתן החלטת הממונה הוא משמעותי ביותר. עם זאת, בשים לב לנסיבות המתוארות בבקשה ולהתנהלות המבקש לאחר החלטת הממונה, נראה כי בפועל כבר בסמוך לאחר החלטת הממונה על הגמלאות ניכר היה שהמחלוקת טרם הגיעה לסיומה, וזאת, בין היתר, נוכח השיח שהתקיים עם המשיבה 2. בנסיבות אלה, אינטרס ההסתמכות של המשיבה 2 יכול היה להתגבש עד רמה מסוימת בלבד.

9.במכלול השיקולים, אפוא, הבקשה מתקבלת.

בשים לב למועד מתן החלטתי זו, ניתנת בזאת ארכה לנקיטת הליך ערעורי על החלטת הממונה על גמלאות שופטים שניתנה ביום 19.2.2023, וזאת עד ליום 7.11.2024.

דבר הארכה יצוין בפתח ההליך הערעורי, ככל שיוגש, והחלטתי זו תצורף לו כנספח.