פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
5601/10 - א'
בפני:
כבוד הרשמת
דנה כהן-לקח
המבקש:
מסרי מופידה
נ ג ד
המשיבים:
1. הסתדרות מדיצינית הדסה
2. שירותי בריאות כללית
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
1.
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת בעילת רשלנות רפואית. פסק-הדין המחוזי ניתן ביום 11.1.2010 בהעדר הצדדים. ברקע הדברים יצוין כי טרם הגשת הבקשה שבכותרת, הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה על פסק-דינו האמור של בית-המשפט המחוזי (ע"א 2732/10; להלן: הערעור הראשון ). ביום 20.7.2010 קבע כב' הרשם שני כי הערעור הראשון הוגש באיחור, ולפיכך דינו להימחק על הסף. ביום 2.11.2010 דחה כב' השופט הנדל את ערעור המבקשת על החלטתו האמורה של כב' הרשם שני (בש"א 5600/10). מכאן הבקשה שלפניי להארכת מועד להגשת ערעור.
2.
בבקשה להארכת מועד עומד בא-כוח המבקשת על טענתו לפיה לא היה איחור בהגשת הערעור הראשון. עוד נטען כי אף אם היה איחור בהגשת ההליך, הרי הוא נבע, ככל הנראה, מתקלה משרדית בתום-לב. בנוסף נטען כי לא נגרם נזק ממשי למשיבות עקב האיחור הנדון; וכי סיכוייו הלכאוריים של הערעור טובים. המשיבות מתנגדות לבקשת האורכה.
3.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, תוך חיוב המבקשת בהוצאות מתאימות. בפתח הדברים יובהר כי נקודת המוצא לדיון שלפניי היא כי הערעור הראשון הוגש באיחור. אינני רואה לאפשר לבא-כוח המבקשת להעלות בגדר ההליך דנן טענות הסותרות את קביעותיו של כב' הרשם שני, אשר ערעור עליהן נדחה בהחלטתו של כב' השופט הנדל.
בהתאם לקביעת כב' הרשם שני, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הומצא למשרד בא-כוח המבקשת ביום 25.1.2010. בהתחשב בכך, המועד האחרון לפי דין להגשת הערעור היה ביום 11.3.2010. המבקשת הגישה את הבקשה שלפניי ביום 25.7.2010. עם זאת, בנסיבות העניין אני רואה להתחשב בכך שהערעור הראשון מטעם המבקשת הוגש ביום 11.4.2010, באופן שהמשיבות הועמדו כבר אז על רצונה של המבקשת לערער על פסק-הדין המחוזי. משכך, מדובר למעשה באיחור של חודש ימים. זהו איחור שאינו זניח, ומשקלו של "הטעם המיוחד" להצדקתו ראוי שיהיה בהתאם. האם המבקשת עמדה בנטל זה? מחד גיסא , הטענה בדבר תקלה במשרד בא-כוח המבקשת, נטענה בלשון רפה וסתמית, ללא פירוט כדבעי. ספק רב אם יש בה לבדה כדי להוות "טעם מיוחד". מאידך גיסא , המשיבות לא הוכיחו כי גובשה אצלן הסתמכות ממשית על סופיות ההליך, או כי הן שינו מצבן לרעה בעקבות האיחור הנדון. לכך יש להוסיף כי על-פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות בהליך המקדמי שלפניי, הערעור מעלה לכאורה שאלות הראויות לבירור.
4.
איזון בין מכלול השיקולים שפורטו לעיל, הובילני למסקנה כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין הוא לאפשר למבקשת להגיש ערעור מטעמה תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, תוך חיובה בהוצאות המשיבות בגין הטורח שנגרם להן עקב האיחור הנדון, והצורך בהגשת תגובה בהליך שלפניי, בסך 1,500 ש"ח כל אחת (3,000 ₪ בסך-הכל). יודגש כי תנאי לקבלת ההליך לרישום הוא הצגת אישור בדבר תשלום ההוצאות למשיבות (ראו בעניין זה: בש"א 10046/09 בוטח נ' ובר (לא פורסם, 21.12.2009)).
המבקשת תציין את דבר האורכה בפתח הודעת הערעור, ותצרף החלטתי זו אליה. המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה, ותתייק החלטה זו בתיקי השופטים אשר יישבו בדין.
ניתנה היום, כ"ח בכסלו
תשע"א (5.12.2010).
דנה כהן-לקח
, שופטת
ר ש מ ת