בש"א 5990/18רננים חברה לפיתוח ויזום פרוייקטים נ. ישראל בודה

1.

בפניי בקשה לאיחוד הדיון לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: בקשת האיחוד ). המבקשות מבקשות כי אאחד את הדיונים בשלוש בקשות רשות ערעור כדלקמן:

א.

רע"צ 21270-02-18 אשר הוגשה על-ידי המבקשת 1 לבית משפט השלום כפר סבא (להלן: הבקשה הראשונה ). בקשה זו מעלה השגות על החלטות ההוצאה לפועל, לשכת כפר סבא, בגדרו של תיק 526029-10-17 (כב' הרשמת כ' שפירא ברגמן , וכב' הרשמת ד' פסו-ואגו ) בדבר מינוי כונס נכסים לביצוע פעולות משפטיות במקרקעין.

ב.

רע"צ 25871-06-18 אשר הוגשה על ידי המבקשת 1 לבית משפט השלום כפר סבא (להלן: הבקשה השנייה ). בקשה זו מעלה השגות על החלטת ההוצאה לפועל, לשכת כפר סבא, בגדרו של תיק 17-11858-04-5 (כב' הרשמת ע' גולדשטיין לירן ) אשר דחתה את טענות המבקשת 1 בנוגע לחוקיותם של הליכים שנועדו לממש שעבוד במקרקעין.

ג.

רע"צ 46154-06-18 אשר הוגשה על ידי המבקשת 2 לבית משפט השלום תל אביב-יפו (להלן: הבקשה השלישית ). בקשה זו מעלה השגות על החלטת ההוצאה לפועל, לשכת תל אביב, בגדרו של תיק 507576-10-17 (כב' הרשם א' אשר ) שדחתה את טענות המבקשת 2 נגד הליכי ההוצאה לפועל אשר נועדו לממש חוב פסוק. מדובר בסך של 10,000 ₪, שאותו המבקשת 2 חויבה לשלם בהחלטה מיום 17.5.2017 אשר ניתנה בתיק הוצל"פ (כפר סבא) 17-11858-04-5 הנ"ל (כב' הרשמת ע' גולדשטיין לירן ).

2.

בקשת האיחוד משתרעת על פני שמונה עמודים וחצי ונספחיה כוללים שלושה קלסרים עבים, המחזיקים מאות עמודים. לאחר עיון בתגובות המשיבים 1-3, סברו המבקשות כי טוב תעשנה אם תגישנה בפניי מענה לתגובות באורך של תשעה עמודים, המלווים בנספחים נוספים. במענה זה, חזרו המבקשות על הטענות שהעלו בבקשת האיחוד, תוך שהן מבהירות שבקשתן זו היא "בקשה דיונית פשוטה" מבלי להסביר מדוע בקשה פשוטה זקוקה לשבעה-עשר עמודי טענות ולמאות עמודים של נספחים. התנהלות זו הכבידה שלא לצורך על הדיון וההכרעה בעניין שהוא אכן פשוט יחסית, ועלי לתת לכך ביטוי בפסיקת הוצאות, כמתווה בתקנה 512(ב), סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984. ברצוני לציין, כי מדובר בדוגמת-קצה לתופעה נפוצה אשר ממחישה בפעם המי יודע כמה את הצורך ברפורמה יסודית בסדרי הדין שחוללו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע״ח-2018, אשר תיכנסנה לתוקף בעוד כשנה. תקנה 50(5) לתקנות חדשות אלה קובעת כי ״הבקשה והתשובה, כל אחת בנפרד, לא יעלו בהיקפן על ארבעה עמודים; התצהירים המצורפים לא יעלו בהיקפם על שלושה עמודים״ – וחבל שדרישת-סף זו לא חלה בעניינו.

3.

לגופם של דברים, טוענות המבקשות כי בקשות רשות ערעור הנזכרות לעיל הן בגדר "תובענות" שבהן ניתן לאחד את הדיון בהתאם לתקנה 7. טענה זו היא, ללא ספק, נכונה, שכן הביטוי "תובענה", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, מכיל בחובו כל בקשה והליך.

4.

דא עקא, השאלה שניצבת בפניי היא אחרת. תקנה 7 מאפשרת איחוד של "תובענות בנושא אחד" אשר הוגשו

" לבתי משפט אחדים " , הא ותו לא, והשאלה שעליה נדרש אני להשיב היא האם התנאי הכפול הזה מתקיים במקרה דנן.

5.

הנני משיב לשאלה זו בשלילה.

6.

המבקשות טוענות, כי בקשות רשות ערעור שבהן עסקינן מעמידות לדיון נושא משותף אחד: מעשים בלתי חוקיים והמניע הפסול שאותם הן מייחסות למשיבים, ובפרט למשיבה 3, מדינת ישראל, בכושרה כגובה מיסים. המבקשות מאשימות את המדינה (יחד עם המשיבים 1-2 כעושי דברה) ברצון לנשל את המבקשת 1, "בדרכים לא דרכים", מיחידת המקרקעין שבה היא מחזיקה חנות. המבקשות טוענות, כי הליכי ההוצאה לפועל שנפתחו על ידי המשיבים 1-3 בקשר למקרקעין הנ"ל אינם חוקיים והם פועלים כדי לבטלם.

7.

טענות אלה כשלעצמן אינן מוכיחות את זהות הנושא הנדרשת בתקנה 7. כדי להצליח בטענתן כי בקשותיהן לרשות ערעור עוסקות באותו נושא, על המבקשות להראות חפיפה משמעותית בין הטעמים המשפטיים והטעמים שבעובדה שבכוחם לבלום את אכיפתו של החוב הפסוק (הנדון ברע"צ

46154-06-18), את מימושו של השעבוד (הנדון ברע"צ

25871-06-18) ואת פועלו של כונס הנכסים (הנדון ברע"צ

21270-02-18). המניע הנסתר שאותו מייחסות המבקשות למשיבים 1-3 (ושעדיין רחוק מלהיות מוכח) איננו הופך את הליכי ההוצאה לפועל שבהם עסקינן לבלתי חוקיים. תקינותו של הליך הוצאה לפועל, שעניינו מימוש זכות מוכחת, מוגדרת ומוגמרת, היא נושא עצמאי, שאותו יש לבדוק לגופו ביחס לכל הליך והליך.

במקרה דנן, הזכאות לממש חוב פסוק הינה נפרדת ונבדלת מן הזכאות לממש שעבוד הרובץ על מקרקעין, ושני העניינים הללו שונים מן הזכאות למנות כונס נכסים שיפעל לרישום זכויות

באותם מקרקעין. מקרה זה איננו דומה להליכי הוצאה לפועל חופפים, כגון אלו שעניינם מימוש שטרות השייכים לאותה עסקה ובמסגרתם מועלית טענה זהה של כישלון תמורה, אשר מצדיקה את איחוד הדיונים. השוו בש״א 3759/14 פרל נ׳ בנק מרכנתיל דיסקונט בע״מ (13.6.2014).

8.

נוכח האמור לעיל, מוטל על המבקשות הנטל לשכנעני כי למרות חוסר הזהות בין הבקשות לרשות ערעור, מדובר בבקשות שנושאן אחד. סבורני, כי המבקשות לא הרימו נטל זה.

9.

אפתח בבקשת-רשות-ערעור השלישית אשר מתייחסת להליכי הוצאה לפועל שכאמור נועדו לממש חוב פסוק. חוב פסוק הוא חיוב משפטי העומד בכוחות עצמו, ואת מימושו ניתן למנוע באמצעות שלוש טענות צרות ומוגדרות כאשר יש בהן כדי לשכנע. טענות אלה כוללות את טענת "פרעתי" (סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967) וכן טענות נדירות יותר בדבר חוסר סמכות או מרמה אשר שוללות את כוחם המשפטי של פסק דין או החלטה שיפוטית (ראו נינה זלצמן , מעשה-בית-דין בהליך אזרחי

423, 508 (1991) ). טענות אלה אינן קשורות לסיפור המעשה שעל-יסודו הוטל החיוב הכספי בפסק הדין או בהחלטה. לעניין ההוצאה לפועל, פסק דין שמטיל על אדם חיוב כספי בולע בתוכו את סיפור המעשה ומעמיד במקומו את החוב הפסוק כפי שהוא.

10.

לניתוק זה בין חוב פסוק לסיפור המעשה שמאחוריו יש חשיבות מכרעת בענייננו. בעטיו של ניתוק זה אין – וגם לא יכול להיות – שום קשר בין הבקשה השלישית לרשות ערעור לבין הבקשה הראשונה והשנייה. מאחר שחוב פסוק והטענות שבכוחן לבטלו או למחקו הם עניינים עצמאיים לחלוטין, בקשת רשות ערעור אשר באה לעצור את הליכי מימושו של חוב פסוק בלשכת ההוצאה לפועל, גם היא עניין עצמאי לחלוטין שאותו לא ניתן לחבר להליכי הוצאה לפועל אחרים, כגון אלו שעניינם מינוי כונס נכסים ומימוש שעבוד הרובץ על מקרקעין. חיבור זה איננו אפשרי גם כאשר מדובר בסיפור-מעשה זהה או ברקע עובדתי משותף אשר שופך אור על מניעי הסתר הלא כשרים של הזוכה (באומרי זאת, הנני רחוק מאד מלקבוע כי בטענת המבקשות שמייחסת למשיבים מניעים לא כשרים יש ממש).

11.

במקרה דנן, אין על כן כל חשיבות לעובדה שהחוב הפסוק שבו מדובר בבקשה השלישית הוא פרי החלטה אשר ניתנה בהליך הוצאה לפועל שסיפור המעשה שלו קשור למקרקעין שלגביהם ננקטו הליכים של מימוש שעבוד ומינוי כונס נכסים. כפי שכבר אמרתי, חוב פסוק זה, כמו כל חוב פסוק, הוא חוב בר-קיימא העומד בכוחות עצמו כפי שהוא. לעניין זה, יפים הם דבריו של השופט ד' בר-אופיר, שנאמרו בספרו על דיני הוצאה לפועל בנוגע למימוש פסקי דין: "... אין לרשם סמכות לברר מה צריך היה בית המשפט לפסוק אלא מה נפסק בפועל" (ד' בר-אופיר, הוצאה לפועל: הליכים והלכות 7 (מהדורה שביעית, 2017)).

12.

הבקשה השלישית לרשות ערעור אינה יכולה אפוא להיות חלק מאיחוד הדיונים המבוקש. נושאה איננו זהה, ואף איננו דומה, לעניינים שבהם עוסקות הבקשה הראשונה והשנייה.

13.

באשר לחפיפה בין בקשות-רשות-ערעור הראשונה והשנייה – ספק בעייני אם יש בה כדי לבסס את זהות הנושא לענין תקנה 7, למרות שניתן לטעון לקיומה (אם כי בדוחק). המבקשות העמידו שאלה זו לדיון, אך הנני פטור מלהכריע בה מאחר שהבקשה הראשונה והבקשה השנייה הונחו על שולחנו של אותו בית משפט – בית משפט השלום כפר סבא – ולכן אין מדובר בתובענות שהוגשו לבתי משפט אחדים . אשר על כן, התנאי הכפול להפעלת הסמכות לאחד דיונים לפי תקנה 7 איננו מתקיים במקרה דנן.

14.

אם המבקשות סבורות כי בין בקשות-רשות-ערעור הראשונה והשניה אכן קיים קשר עובדתי ומשפטי המצדיק את האחדת הדיונים, עליהן להגיש בקשה מתאימה לבית משפט השלום כפר סבא לפי תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת, כי

"עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו" . בית המשפט העליון איננו הפורום שאליו יש להפנות בקשות כאלה.

15.

ברי הוא, על כן, כי בקשת האיחוד שבפניי לא היתה צריכה להיות מוגשת ודינה להידחות.

16.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשות לשלם למשיבים 1-2 יחדיו את הוצאות ההליך דכאן בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ. כמו-כן אני מחייב את המבקשות לשלם למשיבה 3 (מדינת ישראל, אשר הצטרפה לתגובת המשיבים 1-2) הוצאות בסך של 1,000 ₪. המשיבים 4-5 לא הגישו תגובות או בקשות כלשהן, ובעניינם אין צו להוצאות.

מיום 10.7.1986

תק' (מס' 2) תשמ"ו-1986

ק"ת תשמ"ו מס' 4939 מיום 10.6.1986 עמ' 994

520.

ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהן בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו.