פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"א
6048/07 - א'
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
המבקשים:
1. עזבון המנוח בלינדר יורם ז"ל
2. יהודה בלינדר
3. נאבאד בלינדר
נ ג ד
המשיבה:
אליהו חברה לביטוח בע"מ
בקשה להארכת
המועד
להגשת בר"ע
החלטה
1.
לפני בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 31.10.06 (להלן: פסק הדין). טעם הבקשה הינו אחד – העובדה כי לאחר מתן פסק הדין ניתן בבית משפט זה פסק הדין בע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חוסאם ז"ל (לא פורסם, 10.5.07), ולדעת המבקשים יש בו משום שינוי משמעותי בחישוב הנזק כפי שנקבע בפסק הדין. בבקשה נטען עוד, כי המבקשים מניחים כי לב"כ המשיבה היה ידוע על הערעור בנדון, ומן הצדק היה כי יודיע על כך בבית משפט קמא עוד לפני מתן פסק הדין. המשיבה מתנגדת לבקשה הן בשל היעדר טעם מיוחד להארכת המועד, אם נוכח האיחור הניכר, ובעיקר בשל עקרון סופיות הדיון. עוד נטען כי אין שחר לטענה לפיה ידע בא כוחה על הערעור בע"א 5368/06 עוד בבית המשפט קמא.
2.
לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, כבר נקבע בנדון כי שינוי הלכה יכול ויבסס "טעם מיוחד" להארכת המועד, וזאת בהתקיים שני תנאים: האחד , סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה; השני , פניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין החדש. "קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית ועל הבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסק-דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקובעת ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר" (ב"ש 1069/86 הסנה נ' שטרית , פ"ד מא(1) 533 (1987)). השאלה הרלבנטית בנסיבות מעין אלו היא, אפוא, מהי אותה "סמיכות" – הן בין מתן פסק הדין החדש לבין פסק הדין עליו מבקשים לערער, והן בהגשת הבקשה בנדון
- שיש בה כדי לקיים "טעם מיוחד". עיון בהחלטות שניתנו בנדון בעבר מצביע כי הוארך המועד למשל במקרה בו חלפו שלושה חודשים מעת מתן פסק הדין נשוא הערעור ועד ההלכה החדשה (בש"א 257/88 ניר נ' אסרף (לא פורסם, 9.1.89) וכן מקום בו חלפו ארבעה חודשים (ב"ש 1069/86) הנ"ל). בה בעת, לא הוכר "טעם מיוחד" כאשר פרק הזמן שחלף בין פסק הדין נשוא הערעור ועד פסק הדין ששינה את ההלכה עמד על שנתיים (בש"א 986/02 מגזומוף נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 29.11.01) ואף על שבעה חודשים (בש"א 986/02 רגב נ' גלס (לא פורסם, 29.11.2001).
3.
בנסיבות המקרה שלפני, שוכנעתי, כאמור, כי לא קיים "טעם מיוחד" להאריך את המועד כפי המבוקש. בראש ובראשונה , המבקשים השתהו בפניה לבית משפט זה בבקשה להארכת המועד וחלפו חודשיים ימים למן מתן פסק הדין בע"א 5368/06 ועד להגשת הבקשה להארכת המועד. המ דובר
בפרק זמן ניכר. שנית , בין מועד מתן פסק הדין נשוא הערעור לבין הפסיקה בע"א 5368/06 חלפו קרוב לשישה חודשים. המ דובר
בפרק זמן ניכר ומשמעותי והמבקשים לא צרפו אסמכתא למתן אורכה כה משמעותית. בפרק זמן זה הפך פסק הדין הסופי לחלוט וההליך נסתיים. בעל הדין שכנגד קנה, אפוא, "מעין חסינות" מפני דיון מחודש בנדון. לבסוף , וזהו טעם מרכזי בעיני, טעם הבקשה אינו מבוסס על שינויה של הלכה קודמת בנדון אלא על הלכה חדשה שנפסקה. בית המשפט קמא, שפסק בנדון, היה ער לטענת המערערים לעניין שיעור החיסכון שיש לפסוק (30%) ולא ראה מקום לשנות את סטית בית משפט השלום משיעור זה בשל נסיבותיו של המערער. המבקשים קיבלו עליהם פסיקה זו ובחרו שלא להשיג עליה. העובדה כי נקבעה לבסוף בבית משפט זה הלכה בנדון, באופן שיכול ויזכה את המבקשים בפיצוי מוגדל מזה לו זכו, אינה משקפת את הסתמכותם הסבירה כבעלי הדין בערכאה קמא בנדון, וגם מטעם זה לא מצאתי מקום להאריך המועד. עוד אציין, כי לא מצאתי גם יסוד לטענה לעניין ידיעת ב"כ המשיבה על הערעור בבית משפט זה במהלך הדיון בבית משפט קמא.
4.
הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' באב תשס"ז
(19.7.2007
(
.
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם