בש"מ 2628-22 בש"מ 2628-22

1.לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי (בת"צ 38938-01-14 יוסף נ' עיריית בני ברק (29.3.2021) (להלן: פסק הדין)), בנימוק שלאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט קמא ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, אשר לפי הטענה הבהיר את ההלכה באופן המצדיק את הגשת הערעור.

2.המשיבה פתחה את ההליך בבית המשפט קמא לאחר שקיבלה קנס חניה, שהיה, לטענתה, גבוה מהקנס שנקבע לעבירה בחוק. על כן, היא ביקשה להגיש תובענה ייצוגית בגין גביית יתר של קנסות חניה. בבית המשפט קמא התנהל הליך ארוך, שכלל, בין היתר, כמה דיונים שבמסגרתם גם הוגשו מספר עמדות של היועץ המשפטי לממשלה. בסופו של יום נדחתה בקשת המשיבה לאישור תובענה ייצוגית וכן נדחתה גם תביעתה האישית. אף על פי כן, בית המשפט קמא קבע כי מדובר במקרה מיוחד, המצדיק פסיקת גמול ושכר טרחה למשיבה ולבא כוחה על פי סעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות). זאת, כיוון שלאחר הגשת הבקשה וקיום הדיון הראשון המבקשת חדלה מהגבייה העודפת, ומפני שההליך הביא להארת המצב המשפטי המוקשה בפני הגורמים הרלוונטיים במשרדי הממשלה. המבקשת לא ערערה על פסק הדין במועד, וכעת היא מבקשת הארכת מועד להגשת הערעור.

3.המבקשת טענה כי לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט קמא ניתן פסק הדין בע"א 3283/21 עיריית תל אביב-יפו נ' תנועת אומ"ץ - אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי ומשפטי (3.4.2022) (להלן: עניין אומ"ץ). לטענת המבקשת, פסק הדין בעניין אומ"ץ שינה את ההלכה הקודמת שרווחה בנושא של פסיקת גמול ושכר טרחה, ואשר הותוותה במסגרת פסק הדין בע"א 8114/14 מרקיט מוצרי ייעול בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (22.8.2018) (להלן: עניין מרקיט). לטענת המבקשת, בעניין אומ"ץ נקבע לראשונה כי על פי סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות לא ניתן לפסוק גמול כאשר התובענה הייתה לכאורה חסרת עילה, בעוד שפסק הדין בעניין מרקיט השאיר שיקול דעת רחב לערכאות הדיוניות, שאכן עשו בו שימוש. המבקשת טענה כי מאחר שזהו הדין שנקבע ביחס למקרים של הסתלקות של תובע מרצונו, הרי שאין לפסוק גמול ושכר טרחה במקרה של דחיית בקשה לאישור תובענה ייצוגית. על כן, המבקשת טענה כי על פי ההלכה החדשה שנקבעה בפסק דין אומ"ץ, לא היה מקום לפסוק למשיבה גמול, ועל כך היא מבקשת לערער כעת.

המבקשת הפנתה להחלטות של בית משפט זה מהן עולה כי שינוי הלכה עשוי להיות טעם מיוחד לצורך היעתרות לבקשה להארכת מועד (בש"א 5505-97 פיגלה ונאוה בע"מ נ' חאלד (14.10.1997); בש"מ 5618/19 פלוני נ' רשות האוכלוסין וההגירה (5.12.2019)(להלן: עניין פלוני); בש"א 6839/16 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (11.6.2018)(להלן: עניין פלונית)). על כן, המבקשת ביקשה להאריך את המועד, על מנת שתוכל לערער על פסיקת ההוצאות.

4.המשיבה התנגדה לבקשה ממספר נימוקים, ובהם, כי פסק הדין בעניין אומ"ץ לא קבע הלכה חדשה, אלא הוא היווה רק יישום של ההלכה הקיימת; כי עניין אומ"ץ עסק במקרה פרטני של בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנימוק של עוול חברתי-היסטורי; כי פסק הדין בעניין אומ"ץ אינו רלוונטי לפסק הדין בבית משפט קמא, בייחוד מן הטעם שהוא לא עסק בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר מאפשרים לפסוק גמול ושכר טרחה אף אם נפסק כי אין עילה לתובענה הייצוגית; כי סעיף 9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות מאפשר לפסוק גמול לתובע ולבא-כוחו כאשר ניתנה הודעת חדילה, כפי שהיה במקרה דנן; כי בהליך הנוכחי הייתה תועלת לנקיטה בהליך, הואיל והמבקשת נתנה הודעת חדילה והתקיים דיון במשרדי הממשלה בנוגע למצב המשפטי; וכי אין סיכוי שערעור, ככל שיוגש, יתקבל, בפרט לאור הצמצום בהתערבות בפסיקת גמול ושכר טרחה בהליכי תובענה ייצוגית.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי דין הבקשה להידחות.

הבקשה שלפניי הוגשה כשנה לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט קמא, ועל כן, המבקשת נדרשת להצביע על קיומו של "טעם מיוחד" לצורך הארכת המועד להגשת הליך ערעורי. בהחלטות קודמות נקבע כי שינוי הלכה משפטית יכול להוות, במקרים מתאימים, "טעם מיוחד" לצורך הארכת מועד להגשת הליך ערעורי. זאת, בהתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, שפסק הדין או ההחלטה עליה מבקשים להשיג ניתנה בסמוך למועד שבו נקבעה ההלכה החדשה. והשני, שהפנייה בבקשה להארכת המועד תיעשה בסמוך לאחר קביעת ההלכה החדשה. שני תנאים אלה נועדו לקדם את היציבות והוודאות המשפטית, ולמנוע מצב דברים שבו שינוי הלכה יהווה עילה לפתיחת הליכים שהסתיימו. תנאי נוסף שגובש בפסיקה הוא כי עשויה להיות להלכה החדשה שנפסקה רלוונטיות להליך הערעורי אשר מתבקשת ארכה להגשתו (ראו, למשל, ב"ש 1069/86 הסנה – חברה ישראלית לבטוח בע"מ נ' שטרית, פ"ד מא(1) 533 (1987); עניין פלוני, בפסקה 17, וההפניות שם).

6.בענייננו, פסק הדין של בית המשפט קמא ניתן ביום 29.3.2021. ההלכה החדשה שלטענת המבקשת נקבעה בעניין אומ"ץ ניתנה ביום 3.4.2022. מדובר, איפוא, בפרק זמן של כשנה. זהו פרק זמן ממושך ביותר המטה את הכף לטובת דחיית הבקשה, וזאת גם בהתחשב בכך שהבקשה להארכת המועד להגשת הליך ערעורי הוגשה 11 ימים לאחר שניתן פסק הדין בעניין אומ"ץ. בעבר נמצא כי פרק זמן של שמונה חודשים וחצי "אינו קצר כלל ועיקר", נוכח עקרון הסופיות של הליכים משפטיים ואינטרס ההסתמכות של המשיבים (עניין פלונית); כי פרקי זמן של בין שמונה חודשים לשנתיים וחצי הם "פרקי זמן ארוכים אשר אינם מקיימים אחר התנאי בדבר 'סמיכות זמנים'" (בש"מ 4320/13 פלוני נ' משרד הפנים (12.1.2014)); וכי פרק זמן של שישה חודשים הוא "פרק זמן ניכר ומשמעותי", שבו פסק הדין הסופי הפך לחלוט וההליך הסתיים (בש"א 6048/07 עזבון המנוח בלינדר יורם ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח (19.7.2007)).

7.לטעמי, די בטעם זה של פרק הזמן הממושך כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הצורך אוסיף עוד כי לא מצאתי שהרלוונטיות של הקביעות בעניין אומ"ץ לפסק הדין נושא ההליך הנוכחי הן במידה כזו המצדיקה את הארכת המועד חרף חלוף הזמן כאמור. זאת, משני טעמים מרכזיים. ראשית, פסיקת הגמול ושכר הטרחה בבית המשפט קמא התבססה על סעיפים 22 ו-23 לחוק. לעומת זאת, פסק הדין בעניין אומ"ץ עסק בפסיקת גמול ושכר טרחה מכוח סעיף 16(א) לחוק. שני הסעיפים מתייחסים למצבים עובדתיים שונים. סעיף 16(א) עוסק בהסתלקות מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, בגדרה מוסמך בית המשפט לאשר, או להימנע מלאשר, טובת הנאה שמקבל תובע מייצג או בא כוחו. לעומת זאת, סעיפים 22 ו-23 לחוק עוסקים בגמול לתובע המייצג ובפסיקת שכר טרחה לבא כוח המייצג במצבים שבהם בקשת האישור או התובענה הוכרעו על ידי בית המשפט; כאשר סעיף 22(ג) קובע כי בית המשפט רשאי, במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק גמול למבקש או לתובע המייצג גם אם לא אושרה התובענה הייצוגית או שהיא לא הוכרעה לטובת הקבוצה. הסעיפים מתייחסים, אפוא, למצבים שונים, וגם השיקולים הנשקלים בגדרם אינם זהים. אמנם, בפסק הדין בעניין מרקיט נקבע כי כאשר הוחלט לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, שיעורם ייקבע אף לאור השיקולים המנויים בסעיפים 22 ו-23 (ראו, בפסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ברון), אך אין לומר בהכרח כי ישנה זהוּת ביסוד שני הסדרי פסיקת הגמול ושכר הטרחה.

8.שנית, ספק אם יש לקבל את עמדת המבקשת באשר להבחנה שבין קביעות בית המשפט בעניין אומ"ץ לקביעות בית המשפט בעניין מרקיט. בעניין מרקיט נקבע כי ככלל אין לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות ובוארו השיקולים לכך (ראו, בפסקאות 27-25 לחוות דעתה של כב' השופטת ע' ברון). עניין זה נבחן גם בפסק דין אומ"ץ, אף אם פסק הדין הרחיב את הדיבור על עילה ייצוגית טובה. מכל מקום, לא מצאתי צורך להכריע בעניין זה, כיוון שגם אם תתקבל עמדת המבקשת לגבי הבהרת ההלכה בעניין אומ"ץ, הרי שאין הקבלה ישירה בין הנסיבות שתוארו בעניין אומ"ץ לנסיבות המקרה דנן. בעניין אומ"ץ נקבע כי לא עמדה ביסוד בקשת האישור עילת תביעה לכאורה, והוטל ספק בתועלת שצמחה לקבוצה כתוצאה מנקיטת ההליך (ראו בפרט בפסקאות 18 ו-19 לפסק הדין). לעומת זאת, בפסק הדין נושא ההליך הנוכחי לא נקבע שהבקשה הייתה חסרת עילה או שלא הניבה תועלת לקבוצה. למעשה, בית המשפט קמא פירט בפסק הדין את השינויים שאירעו בעקבות הגשת הבקשה. כך, הובהר כי לאחר הדיון הראשון בבקשה חדלה הרשות מהגבייה העודפת והודיעה שלא תטיל קנסות עתידיים בסכומים הגבוהים לגביהם התייחסה בקשת האישור. כמו כן, בית המשפט התייחס לעובדה שבקשת האישור, וההליך שהתנהל בעקבותיה, שיקפו מצב מוקשה שדרש התייחסות של משרדי ממשלה שונים, ואף הביא לכך שהיועץ המשפטי לממשלה נדרש לסוגיה וגיבש עמדה בעניין. על כן, אין לומר כי מדובר במצב דברים דומה לזה שנבחן בעניין אומ"ץ, וכי הבקשה הייתה נעדרת עילה או תועלת לקבוצה.

9.במכלול נסיבות אלה, לא מצאתי כי עלה בידי המבקשת להצביע על קיומו של טעם מיוחד להארכת מועד להגשת הליך ערעורי. על כן, הבקשה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ש"ח.