בש"מ 4320/13 פלוני נ. פלוני

1.

בפניי שלוש בקשות להארכת מועד להגשת ערעורים על שלושה פסקי-דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים.

פסקי הדין נשוא הבקשות ניתנו בחודש נובמבר 2010, בחודש דצמבר 2010 ובחודש אוקטובר 2012, ובהם דחה בית המשפט שלוש עתירות לשדרוג מעמד.

בבקשות, אשר הוגשו בין כשמונה חודשים לכשנתיים וחצי לאחר מתן פסקי הדין, נטען כי הארכה נדרשת נוכח העובדה שבא-כוח המבקשים נאלץ לסייע לבני משפחתו (דודו ודודתו) מחמת מצבם הרפואי.

עוד נטען בבקשות כי הערעורים לא הוגשו בשעתו שכן סיכוייהם לא נחזו להיות טובים, אך כי נוכח פסק דין אשר ניתן בעע"ם 6407/11 דג'אני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין (20.5.2013) (להלן: עניין דג'אני ), השתנו פני הדברים, וכי הלכה חדשה נטענת זו שנקבעה בפסק הדין, אשר בשלה סיכויי הערעורים הפכו להיות טובים,

מהווה "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

2.

המשיב מתנגד לבקשה בציינו כי נוכח המועדים אשר צויינו בבקשה לעניין מחלת קרוביו של בא-כוח המבקשים קשה לומר כי קיים קשר סיבתי בין הדברים.

כן טוען המשיב כי פסק הדין בעניין דג'אני אינו מהווה שינוי בהלכה הפסוקה וקביעותיו מוגבלות לנסיבות המקרה הקונקרטי, לפחות בסוגיות הרלבנטיות לעניינם של המבקשים. עוד טוען המשיב כי אין מקום ליתן ארכה נוכח הזמן הרב אשר חלף למן מועד מתן פסקי הדין נשוא ההליכים למועד הגשת הבקשות, וכי גם בין מועד מתן פסק הדין בעניין דג'אני למועד הגשת הבקשות חלפו 29 ימים.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

כאמור הבקשות נסמכות על שני טעמים. הטעם האחד נוגע לנסיבותיו האישיות של בא-כוח המבקשים, אשר לטענתו נאלץ לסייע לבני משפחתו בשל מחלתם.

ואולם טענות בא-כוח המבקשים בהקשר זה נטענו ללא אסמכתאות מתאימות התומכות בהן, ולא צויין באופן ברור באילו מועדים סייע לבני משפחתו וכיצד השליך הדבר על הגשת ערעור על כל אחד מפסקי הדין. כך למשל פסק הדין נשוא בש"ם 4322/13 ניתן ביום 10.10.2012 ומן הבקשה עולה כי הסיוע ניתן במהלך שנת 2011. גם לעניין שתי הבקשות הנוספות לא הובהר באיזה היקף סייע בא-כוח המבקשים לבני משפחתו בתקופות הרלבנטיות, ומדוע לו היה בידו (או לחלופין בידי המבקשים עצמם) להגיש לפחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעורים טרם שחלף המועד להגשתם, ועוד לא הובהר מדוע למצער לא הוגשו הבקשות מיד לאחר שסיים לסייע לקרוביו, כי אם במחצית שנת 2013 בלבד. כמו כן, הצדק עם המשיב כי מטענת בא-כוח המבקשים לפיה באותו שלב סברו המבקשים כי סיכויי הערעור אינם טובים עולה כי גם לשיטתם שלהם לא היה בסיוע בא-כוחם לבני משפחתו הטעם המרכזי לאי הגשת הערעורים, כי אם סברתם לעניין סיכויי הערעור.

אשר על כן ובשים לב לחלוף הזמן דומני כי לא ניתן לומר שהמבקשים הוכיחו קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה מחמת הסיוע שניתן על ידי בא-כוחם לקרוביו.

4.

הטעם הנוסף אותו העלו המבקשים הינו הלכה חדשה, אשר ניתנה לטענתם כחודש לפני הגשת הבקשות והמצדיקה לגישתם לאפשר להם להגיש עתה ערעורים על פסקי הדין.

ראשית , עיינתי בפסקי הדין נשוא הבקשות ובפסק הדין בעניין דג'אני וספק בעיני האם ניתן לומר כי באותו עניין נקבעה הלכה חדשה, שכן נראה כי בעיקרו של דבר מדובר ביישומן של הלכות שנקבעו בעבר. מכל מקום אף אם תתקבל הטענה כי נקבעה בפסק-הדין בעניין דג'אני הלכה חדשה, הרי שהמבקשים עצמם לא הבהירו בבקשות שהגישו כיצד יש בפסק הדין בעניין דג'אני כדי להשליך באופן קונקרטי על עניינו של כל אחד מהם, ודומני כי לא ניתן להסתפק בהקשר זה בהעלאת טענה כללית אלא היה על המבקשים לשכנע כי נקבעה הלכה חדשה אותה ראוי להחיל על עניינם ואשר יש בה כדי לשנות מקביעות פסקי הדין שניתנו בעניינם.

שנית , ואף לו היו המבקשים מוכיחים בבקשתם כי בעניין דג'אני נקבעה הלכה חדשה הרלבנטית לעניינם, הרי שאמנם נפסק כי "הלכה חדשה" היוצאת מבית משפט זה עשויה להוות בנסיבות מתאימות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה להגשת הליך ערעורי, אך הפסיקה עמדה על כך שדרך כלל אין ליתן ארכה בכל מקרה בו בעקבות פסק דין השתנתה ההלכה הרלבנטית, ומתן ארכה מותנית בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה; ופניית בעל דין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש (ראו ב"ש 1069/86 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שטרית , פ"ד מא(1) 533, 535 (1987) (להלן: עניין הסנה ); בש"א 10350/01 מור נ' פלסטין פלנטיישנס בע"מ , פסקה 14 (2002)).

ואכן מובן הוא כי אין לאפשר מצב בו כל אימת שמתחדש דבר כלשהו בפסיקתו של בית משפט זה יוכלו בעלי דין שהתדיינו בעבר ואשר בחרו שלא להביא את עניינם בבית משפט זה בהליך ערעורי במועד הקבוע לכך בדין, וזה חלף זה מכבר, להגיש הליך ערעורי מטעמם ללא כל הגבלה. מכאן התחימה בזמן של האפשרות לבקש הארכת מועד לצורך נקיטת הליכים מפאת חידושה של הלכה, אשר נועד להבטיח את יציבותן של החלטות שיפוטיות אשר יצרו "מעשה בית דין", וכפי שצוין בעניין הסנה , יש לשמור "על היציבות ההלכתית והביטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת, ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר" (עמוד 535 לפסק הדין. כן ראו בש"א 986/02 אליהו מגזומוף נ' עיריית ירושלים (26.2.2002)).

התנאים שהותוו כאמור בפסיקה אינם מתקיימים בעניינו. לעניין התנאי הראשון הרי שכפי שצויין הבקשה הוגשה בין כשמונה חודשים לכשנתיים ומחצה למן מועד מתן פסקי הדין בעניינם של המבקשים. מדובר בפרקי זמן ארוכים אשר אינם מקיימים אחר התנאי בדבר "סמיכות זמנים" כנדרש (ראו והשוו פרקי הזמנים אשר צויינו בבש"א 6048/07 עזבון המנוח בלינדר יורם ז"ל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ , פסקאות 2 ו-3 (19.7.2007), ופרק הזמן אשר התקיים בבש"א 257/88 ניר נ' אסרף , פ"ד מב(4) 481 (1989)).

די בכך לדחות את הבקשה אך עוד אוסיף כי דומני כי בנסיבות המקרה דנן לא הוכח גם קיומו של התנאי השני הנדרש כאמור, שכן בא-כוחם של המבקשים שימש כבא-כוחם של העותרים גם בעניין דג'אני , כך שיש להניח כי נודע לו על פסק הדין מיד עם הינתנו (ומכל מקום לא צוין על ידו אחרת בבקשה). נוכח מהותן של הבקשות, ופרט בשים לב לזמן הרב אשר חלף למן מועד מתן פסקי הדין נשוא הבקשות, סבורני כי ניתן היה לצפות כי אם סבר בא-כוח המבקשים, אשר ייצג אותם גם בבית המשפט קמא, שפסק הדין בענין

דג'אני מצדיק מתן ארכה להגשת ערעורים על פסקי הדין שניתנו בעניינם, אזי יגיש בשמם בקשות למתן ארכה באופן מיידי ולא ימתין כחודש נוסף.

מכל הטעמים המפורטים לעיל הבקשות נדחות. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.