פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"א
6317/18 -
א'
לפני:
כבוד הרשם גלעד לובינסקי זיו
המבקש:
יעקב משה אור
נ ג ד
המשיבה:
המסלול האקדמי המכללה למנהל
בקשה להארכת מועד
לנקיטת הליך; תשובת המשיבה לבקשה; הודעות המבקש מיום 18.10.2018 ומיום
21.10.2018
החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 25.6.2018, בגדרו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות אליהן הגיעו הצדדים ואשר לפיהן, בין היתר, המחלוקת תועבר להכרעה סופית ומחייבת בפני פרופ' יורם רבין ולחלופין, ככל שפרופ' רבין לא יקבל על עצמו את התפקיד, בפני פרופ' אורנה בן נפתלי. המשיבה מתנגדת למתן הארכה.
מן החומר שלפניי עולה כי זמן מה לאחר מתן פסק הדין, ולאחר שהתברר כי פרופ' רבין לא יקבל על עצמו את הטיפול בעניין, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה בגדרה ציין כי הוא חוזר בו מחלק מן ההסכמות שבבסיס פסק הדין, ומבקש לשנות את פסק הדין כך שההכרעה במחלוקת לא תועבר לפרופ' בן נפתלי אלא לגורם אקדמי אחר. זאת, מאחר שלטענתו פרופ' בן נפתלי מצויה במצב של ניגוד עניינים. ביום 3.9.2018, בעוד הבקשה האמורה תלויה ועומדת, הגיש המבקש את בקשת הארכה שלפניי ועתר לכך שהמועד להגשת הערעור יוארך עד לחלוף 45 ימים לאחר מתן החלטה בבקשתו. כאמור, המשיבה הגישה תשובה לבקשה בגדרה ציינה כי היא מתנגדת לבקשת הארכה. בהמשך הדרך ובהתאם להחלטתי, הודיע המבקש כי ביום 19.10.2018 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו והותיר את פסק הדין על כנו.
לאחר ששקלתי בדבר החלטתי לדחות את בקשת הארכה. אכן, לא נעלם מעיניי כי בקשת הארכה הוגשה בתוך המועד להגשת הערעור, ונתון זה שוקל לטובת המבקש. עם זאת, גם כאשר בקשת הארכה מוגשת בתוך המועד, שאלת מתן הארכה תלויה בנסיבותיו הפרטניות של העניין. ודוק: ברי כי עצם הגשתה של בקשת ארכה בתוך המועד אינה יכולה להוביל, מיניה וביה, למתן ארכה, שהרי אחרת יכול היה כל בעל דין להאריך לעצמו את המועד להגשת הליך ערעורי באופן זה. זאת ועוד, בעל דין המגיש בקשת ארכה בתוך המועד ונמנע בשל כך מהגשתו של ההליך הערעורי, נוטל על עצמו סיכון שבקשתו תידחה בסופו של יום באופן שימנע ממנו להגיש את ההליך.
בענייננו, קיימים שני טעמים אשר בהצטברם יחד מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה חרף הגשתה בתוך המועד:
ראשית , קיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין עשוי אמנם להצדיק הארכת מועד להגשת הליך ערעורי, אולם "ככלל, במקום שבו ההליך התלוי ועומד הוא בקשה לעיון חוזר או בקשה אשר דומה במהותה (גם אם לא בהכרח בכל מרכיביה ובכל היקפה) לבקשה שההחלטה בה היא נשוא הבקשה להארכת מועד, הנטייה להכיר בקיומו של 'טעם מיוחד' להארכת מועד מצטמצמת [...]" (בש"א 2891/11 אורט ישראל נ' World ORT ,
פיסקה 4 (27.4.2011). כן ראו, בש"ם 2889/10 בן צור נ' עיריית הוד השרון (8.8.2010)).
שנית , סבורני כי סיכוייו הלכאוריים של הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו אינם גבוהים כלל ועיקר. אכן, ככלל ניתן לומר שהמשוכה העומדת בפני מי שמבקש להשיג על פסק דין הניתן בהסכמה, גבוהה. יתרה מכך: כפי שנקבע לא פעם, פסק דין הנותן תוקף להסכמות בין הצדדים הוא בעל שני מאפיינים מובחנים - הסכמי ושיפוטי. כל אחד מהמאפיינים האמורים מוביל למסלול תקיפה אחר, לאמור: מקום שיש בפי בעל דין טענות הנוגעות לפגם שנפל בהליך השיפוטי, עליו להגיש הליך ערעורי על פסק הדין; ואילו מקום שיש בפיו טענות לפגם בכריתת ההסכם, עליו להגיש תובענה עצמאית ונפרדת לביטול ההסכם, שאם תתקבל תביא לביטולו של פסק הדין (ראו, ע"א 10148/05 חברת תדי ירושלים בע"מ נ' כץ-שיבאן , פיסקה 22
(15.3.2010); רע"א 7805/11 גבריאלי נ' אלון , פיסקה 3 (12.2.2012); ע"א 3020/15 מגנזי נ' גפן , פיסקה 4 (22.12.2016)). בענייננו, לא נראה כי יש בפי המבקש טענה הנוגעת לפגם שנפל בהליך השיפוטי בגדרו ניתן פסק הדין המוסכם. היפוכו של דבר - על פני הדברים נראה כי טענות המבקש מכוונות כנגד הפן ההסכמי. ממילא דומה כי הגשת ערעור על פסק הדין אינה צפויה להועיל למבקש, והדברים נאמרים כמובן באופן לכאורי ובזהירות המתחייבת (ולא למותר לציין כי גם מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.10.2018 משתמע שהדרך הדיונית המתאימה היא הגשת תובענה חדשה, להבדיל מהגשת הליך ערעורי על פסק הדין).
התוצאה היא כי הבקשה להארכת מועד נדחית. מובן, כי אין בכך כדי למנוע מן המבקש לנקוט הליך מתאים אחר, ככל שעומדת לו זכות לכך על פי הדין. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ב בחשון התשע"ט (31.10.2018).
גלעד לובינסקי זיו, שופט
ר ש ם