בש"א 6367/18 שסטוביץ יהונתן נ. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה

ערעור על החלטת הרשם ג' לובינסקי-זיו מיום 8.8.2108 בע"א 1846/18 במסגרתה דחה את בקשת המערערים למחיקת הערעור שהגישה המשיבה ביום 6.3.2016 מפאת איחור בהגשתו.

1.

ערעור המשיבה נסב סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 30.12.2015 בה"פ 6114-11-13; 10625-03-14 במסגרתו התקבלה תביעת המערערים נגד המשיבה תוך חיובה בתשלום פיצויים. בהחלטתו דחה הרשם את טענת המשיבה כי פסק הדין הומצא למשיבה ביום 20.1.2016 ועל כן הערעור הוגש במועד. תחת זאת נקבע כי פסק הדין הומצא כדין לבא- כח המשיבה ביום 5.1.2016 ועל כן הגשת הערעור ביום 6.3.2016 הייתה בחלוף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). עם זאת, הרשם נעתר לבקשת המשיבה להארכת מועד להגשת הערעור אשר הוגשה יחד עם תגובת המשיבה לבקשת המערערים לסלק את הערעור על הסף מפאת האיחור שבהגשתו, וזאת תוך חיוב המשיבה בהוצאות המערערים בסך של 8,000 ש"ח. ניתנו לכך ארבעה טעמים: (א) איחור של שבועיים בהגשת הערעור אינו איחור משמעותי; (ב) בפי המערערים לא הייתה טענה ממשית בדבר הסתמכות קונקרטית על תקופת האיחור; (ג) אין המדובר בזלזול מכוון בהוראות הדין מטעם המשיבה; (ד) לא ניתן לקבוע כי הערעור הוא ערעור סרק.

2.

בקליפת האגוז, המערערים טוענים כי המשיבה לא הציגה טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור; המשיבה לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור אלא רק במסגרת התשובה שנתנה לבקשת המערערים לדחיית הערעור על הסף; השיקולים שמנה הרשם בהחלטתו כדי להיעתר לבקשה אינם עומדים במבחן הביקורת; המשיבה הייתה מודעת למועד האחרון להגשת הערעור. על כל טענה וטענה היו בפי המערערים ק"נ טעמים מדוע הרשם שגה בהחלטתו.

דין הערעור להידחות אף מבלי צורך בקבלת תגובת המשיבה.

3.

הרשם התייחס בהחלטתו המפורטת למכלול השיקולים הרלוונטיים ולא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו, זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לו (וראו: בש"מ 656/16 אזוב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז ירושלים (16.3.2016); בש"א 4747/05 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה – מעלה החמישה (29.8.2005); בש"א 6616/12 מור נ' "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (11.11.2011); בש"א 954/11 הוליס

תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל – רשות המסים (14.3.2011); בש"מ 6229/11 דון-יחיא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012)). אוסיף כי תקנה 528 לתקנות מתירה לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק. תנאי להפעלת סמכות זו הוא הוכחת קיומו של טעם מיוחד, המהווה נקודת איזון בין שתי מטרות עיקריות: האחת, ההקפדה על קיום ההליכים במועדם כנגזרת בין היתר מזכותו של בעל הדין שזכה בהליך כי הדיון בעניינו יסתיים ומשמירה על הוודאות ועל היציבות המשפטית. השנייה, שימור זכות הגישה של המבקש לבית המשפט לבירור עניינו (ראו למשל: רע"א 1778/07 עופר נ' דיין (22.7.2007); בש"א 7346/10 וקס נ' האפוטרופוס הכללי (27.10.2010)).

4.

בענייננו כאמור, נקבע על ידי הרשם כי בפי המערערים לא הייתה טענה ממשית בדבר הסתמכות קונקרטית על תקופת האיחור. בערעור המשתרע על למעלה מעשרים עמודים לא נטענה טענה המשמיטה את הקרקע מתחת לקביעה זו. כל שנטען הוא כי "במהלך שבועיים הימים שחלפו מהמועד האחרון להגשת הערעור ועד להגשתו בפועל, אין ספק שנוצרה אצל המשיבים (המערערים בהליך זה – ד.מ.) הסתמכות וציפייה שלא ניתן להגיש עוד ערעור, ואינטרס הסתמכות זה נוצר בעקבות תקופת האיחור..." (סעיף 56 להודעת הערעור). כך בהמשך נטען כי "המשיבים (היינו, המערערים – ד.מ.) גם השתמשו בכספים שנפסקו לטובתם בפסק הדין" (סעיף 57 להודעת הערעור), מבלי שטענה זו פורטה כלל ועיקר וכאשר לא באה עליה תחילתה של ראייה כיצד ומתי "השתמשו בכספים". זאת בשעה שנפסקו לטובת המערערים פיצויים משמעותיים ביותר בסכום של למעלה מ-1.5 מיליון ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 16.7.2015.

5.

בנסיבות אלו אפוא, מצא הרשם איזון נכון. מצד אחד האריך את המועד להגשת הערעור ומצד שני חייב את המשיבה בתשלום הוצאות, וזאת כדי לא לנעול לפניה, בנסיבות הקונקרטיות של הליך זה, את דלת הערעור.

6.

בשולי הדברים אציין כי נוכח התוצאה לא ראיתי מקום להידרש להשגות המערערים על ההחלטות הנוספות של הרשם, האחת מיום 26.3.2018 בה אפשר למשיבה להגיש תצהיר לתמוך בבקשתה להארכת המועד והשנייה מיום 31.5.2018 במסגרתה ניתנה האפשרות למשיבה להגיש כתב טענות נוסף מטעמה.

הערעור נדחה אפוא ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.