בש"א 6914/13 רחמים גבעתי נ. דניאל גלמנוביץ

1.

בהמשך להחלטתי מיום 6.11.2013 הודיעו כונס הנכסים הרשמי והמבקש כי לגישתם ההחלטה עליה מעוניין המבקש להשיג היא "צו בפשיטת רגל" ומשכך נתונה למבקש זכות ערעור עליה, וכי בהתאם במועד בו הוגשה בקשת הארכה טרם חלף המועד להגשת הערעור. המבקש הוסיף כי מחמת טעות הכתיר את ההליך בכותרת "בקשת רשות ערעור".

המשיבים 1 ו-4 סבורים מצידם כי ההחלטה הינה "החלטה אחרת". לטענתם במסגרת ההחלטה לא הפעיל בית המשפט את סמכותו המיוחדת כבית משפט הדן בפשיטת רגל, וכי אין מדובר ב"פסק דין" שכן גובה החוב של המשיב 1 (החייב) כלפי המבקש טרם נקבע, ומכאן כי אין מדובר בהחלטה סופית. כן מתנגדים המשיבים 1 ו-4 למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור.

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי סבורני כי נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה.

בהקשר זה אין צורך להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים האם ההחלטה מהווה "צו בפשיטת רגל" בהתאם לסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, אם לאו, משום שאף אם תתקבל גישת המשיבים 1 ו-4 בהקשר זה, יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין" עליו נתונה למבקש ממילא זכות ערעור. זאת שכן בהחלטתו הכריע בית המשפט המחוזי ביחידה דיונית העומדת על רגליה - שאלת עדיפותו של המבקש כנושה מובטח על נושיו האחרים של המשיב 1, החייב, ביחס לתמורה שמקורה במימוש נכס של החייב. בהחלטתו דחה בית המשפט את עמדת המבקש וקבע כי אין ליתן לו עדיפות ביחס לנושיו האחרים של החייב, ובכך סתם את הגולל על טענותיו בהקשר זה.

יצוין כי בשונה מטענת המשיבים 1 ו-4 העובדה שבית המשפט ציין כי "המבקש יורשה להוסיף ולהישמע בתביעת החוב שהגיש", העובדה שטרם נקבע איזה שיעור דיבידנד יקבל והעובדה שגם לאחר מתן ההחלטה מוסיף להיות למבקש עניין בהליך פשיטת הרגל, אין בהן כדי לשנות מן המסקנה כי ניתנה החלטה סופית במחלוקת בדבר עדיפותו של המבקש כנושה מובטח, וממילא מן המסקנה כי יחידה דיונית מתוחמת באה אל סיומה.

נוכח מסקנה זו יש לומר כי בקשת רשות הערעור ועימה בקשת הארכה הוגשו טרם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, ומכאן כי לא נדרשה למבקש מתן ארכה.

המזכירות תפתח אפוא תיק ע"א בו תתויק בקשת רשות הערעור - אשר תוסב לערעור - וכן החלטתי זו.