בש"א 7178/12 יעקב נעימי נ. עו'ד מיכאל קידר , מנהל מיוחד לנכסי החייבים

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כ' מוסק) מיום 29.8.2012, בה דחה בקשה שהגישו המבקשים ליתן להם ארכה של שישים ימים להגשת ערעור על הכרעות המשיב 1, המנהל המיוחד, בתביעות חוב שהוגשו נגדם. כן הם מבקשים לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 3.9.2012 בה דחה בקשתם לעיון מחדש בהחלטה (המבקשים ציינו כי תחילה כללה בקשתם גם בקשה למתן צו הפטר, אך הם חזרו בהם מבקשה זו).

הבקשה הוגשה ביום 9.10.2012, והמבקשים הדגישו בה כי ההחלטה בבקשה לעיון מחדש לא הומצאה לידיהם ותוכנה נודע להם רק ביום 6.9.2012 לאחר בירור ב"מרכז המידע" של בית המשפט. עוד ציינו המבקשים כי הם מייצגים עצמם בהליך וכי נדרשים להם כשלושים ימים נוספים להשלמת הכנת הודעת הערעור, ועל כן התבקשה על ידם ארכה להגשתו עד ליום 3.11.2012. בהודעה נוספת שהגישו הדגישו המבקשים כי החלטת בית המשפט קמא מיום 29.8.2012 הומצאה לידיהם רק ביום 31.8.2012, ולפיכך ובהינתן ימי פגרת הסוכות, הבקשה שבפניי הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור.

2.

המשיבים מצידם מתנגדים לבקשה.

המשיב 1 טוען כי המבקשים - המגישים הליכים מרובים לבתי המשפט - לא העלו טעם של ממש לאיחור המבוקש בהגשת ההליך. כן הוא טוען כי בהגשת בקשה לעיון מחדש אין כדי להאריך את מועד הערעור על הבקשה מקורית, והוא מוסיף כי גם לגופם של דברים אין כל מקום להתערב בהחלטות של בית המשפט קמא באשר אין מקום לאפשר למבקשים להגיש בשלב זה ערעור על החלטותיו.

המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, טוען אף הוא כי דין הבקשה להידחות. לטענתו המבקשים לא הצביעו על עילה מוצדקת להארכת המועד המבוקשת, וזאת בשים לב לעובדה שגם הם מציינים כי נודע להם על ההחלטה עוד ביום 6.9.2012, ובשים לב ל"כלל הידיעה".

טרם שניתנה החלטתי זו הגישו המבקשים הודעת ערעור, אשר נתקבלה במזכירות בית המשפט בכפוף קבלת בקשתם להארכת מועד.

3.

הבקשה מתייחסת כאמור לשתי החלטות של בית המשפט המחוזי - האחת מיום 29.8.2012 (להלן: ההחלטה המקורית ) והשניה מיום 3.9.2012, בה דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו המקורית (החלטה זו לא צורפה לבקשה).

הצדדים לא התייחסו

בטענותיהם לשאלת סיווגן של ההחלטות נשוא ההליך. המבקשים טענו כי עמדו במסגרת 30 הימים הנתונים להגשת ההליך - דבר המלמד לכאורה על כך שלגישתם מדובר ב"החלטה אחרת". ואולם, בו בזמן ביקשו להגיש הודעת ערעור (ולא בקשה למתן רשות ערעור), עובדה העשויה ללמד כי לגישתם המדובר בפסק-דין או ב"צו בפשיטת רגל" כמובנו בסעיף 182 ל פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 . גם מתגובות המשיבים לא ניתן ללמוד כאמור על עמדתם בסוגיה. דומני כי במקרה שבפניי אכן עמדו למבקשים שלושים ימים להגשת ההליך, כפי שכאמור נטען גם על ידם, באשר נראה כי החלטת בית המשפט שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות המנהל המיוחד היא החלטה בעלת אופי דיוני ואינה נמנית עם "[ה]החלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל" (ראו והשוו: ברע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 26.10.2012); בש"א 6913/12 שפושניק נ' שפושניק (לא פורסם, 23.10.2012). כן ראו והשוו ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) , פסקה 10 (לא פורסם, 13.7.2008)). בדומה, גם החלטת בית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר אינה נחשבת "צו בפשיטת רגל" אלא מדובר ב"החלטה אחרת" (ראו ע"א 8970/11 בן עמי נ' עו"ד יאיר כהן (לא פורסם, 26.5.2011) (להלן: עניין בן עמי )). עוד יוזכר כי המבקשים ציינו (במסגרת הודעת הערעור שצירפו) כי "משכו" את בקשתם החלופית להפטר, ועל כן אין בבקשה חלופית זו כדי להשליך על סיווגה של ההחלטה נשוא ההליך.

הנה כי כן, עמדו למבקשים 30 ימים להגשת בקשה למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט קמא. ההחלטה המקורית ניתנה כאמור ביום 29.8.2012 ובדיקה באתר "נט המשפט" מעלה כי זו הומצאה לידי המבקשים ביום 30.8.2012, ומכאן (ובהינתן ימי פגרת הקיץ ופגרת הסוכות) כי בקשת הארכה הוגשה ביום האחרון שהיה נתון להגשת בקשת רשות הערעור על ההחלטה המקורית (ובצדק ציין המשיב 1 כי הגשת בקשה לעיון חוזר אינה מאריכה באופן אוטומטי את המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית (ראו עניין בן עמי )).

4.

בבקשה שבפניי עתרו המבקשים להארכת מועד של שלושים ימים נוספים להגשת ההליך הערעורי. בנסיבות העניין סבורני כי אין מקום ליתן למבקשים פרק זמן נוסף להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט קמא וכי גם בעובדה שהגישו את הבקשה ביום האחרון הנתון להם להגשת ההליך כמו גם בעובדה שהם אינם מיוצגים, אין כדי להטות את הכף לטובתם. זאת נוכח משקלם המצטבר של השיקולים שלהלן:

ראשית, המבקשים לא הוכיחו קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד המבוקשת והם אינם מעלים בבקשתם כל טעם מבורר לשיהוי בהגשת ההליך ולעובדה שלא שקדו על הכנתו במסגרת המועד הקבוע בדין לכך, ואף לא לעובדה שהגישו את הבקשה להארכת מועד רק ביום האחרון אשר היה נתון להם להגשת בקשת רשות הערעור. כל שציינו הוא כי הם מייצגים את עצמם וכי הבקשה שהגישו לבית המשפט קמא ארוכה ביותר. בכך אין לבסס טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה להגשת ההליך הערעורי. שנית, ההליך אשר הוגש על ידי המבקשים באיחור הינו הליך שגוי, וכאמור לעיל כלל לא עומדת להם זכות ערעור על החלטות בית המשפט קמא. טעותם זו של המבקשים כמו גם העובדה שאין המדובר בחסימתם מלממש זכות ערעור מוקנית נושאות משקל לחובתם. לכל אלו יש להוסיף, כשיקול מרכזי ועיקרי, כי לאחר שעיינתי בחומר שבפניי לא השתכנעתי כי סיכויי ההליך - בו עותרים המבקשים להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא ליתן להם ארכה לערער על החלטות חלוטות שקיבל המנהל המיוחד בעניינם לפני כשש שנים - מצדיקים כשלעצמם מתן ארכה להגשת ההליך.

נוכח מכלול שיקולים אלו איני סבורה כי יש מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות הערעור.

הבקשה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.