בש"א 6913/12 שפושניה אינגה נ. שפושניק אדוארד

מונחת לפניי השגה על החלטת מזכירות בית המשפט העליון שלא לקבל לרישום ערעור על החלטתו של כבוד רשם בית המשפט המחוזי מרכז, י קינר, מיום 27.4.2012. בהחלטה זו דחה כבוד הרשם, בגדרי הליך פשיטת רגל, את עתירתה של המבקשת לביטול עיקול שהוטל על זכויותיו של החייב בדירה. כבוד הרשם קבע בהחלטתו כי לכאורה יש לחייב זכויות בנכס, ובכך מצטרף הוא למסת הנכסים של החייב בפשיטת רגל, המוקנים לנאמן. לפיכך הורה כבוד הרשם על מסירת הודעה למנהל מקרקעי ישראל ולחברה שבה רשומות הזכויות בנכס, ועל רישום הערה מתאימה. כבוד הרשם הוסיף כי עם ביצוע הרישום אין עוד צורך בעיקול, אך לא ראה לבטל את העיקול בשלב זה, וקבע כי העניין "ייבחן בהתאם להתפתחויות באשר לנכס זה בעתיד".

המבקשת סבורה, בתמצית, כי בהחלטה זו הוקנה נכס לנאמן ולכן יש לראות בה "צו בפשיטת רגל" הנתון לערעור בזכות. עוד היא טוענת כי מדובר ב"פסק-דין". המשיבים 4-2 מצדם גורסים – בדומה לעמדת מזכירות בית המשפט – כי מדובר בהחלטה אחרת שאינה בגדר "צו בפשיטת רגל", ועל כן לא קיימת זכות ערעור לבית משפט זה. אציין כי המבקשת ביקשה הזדמנות להגיש תשובה לתגובות המשיבים לאחר שתוגשנה, אך לא ראיתי לכך מקום וצורך במקרה זה.

דין ההשגה להידחות.

לפי סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ), החלטות של בית המשפט המחוזי המסווגות כ"צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, כשמדובר בהחלטות שאינן מסווגות כ"צו בפשיטת רגל", דרך הערעור נקבעת לפי דיני הערעור הרגילים (ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (טרם פורסם, 13.7.2008); רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811 (1992)). בפסיקה נקבע כי "צו בפשיטת רגל" הוא צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2) 749 (1992)). כך למשל, צו כינוס, הכרזה על חייב פושט רגל או צו המעניק הפטר – הם כולם "צווים בפשיטת רגל". לעומת זאת, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף אם ניתנו במהלכו של הליך פשיטת רגל, אינן נחשבות צווים בפשיטת רגל, ועל כן חלים בעניינן, כאמור, דיני הערעור הרגילים (ראו עניין סבג הנ"ל; ראו גם שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38-36 (מהדורה שנייה, 2000)). משמעות הדבר היא שכאשר מדובר בהחלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, שאינה "צו בפשיטת רגל", יש להגיש ערעור לפני שופט של בית המשפט המחוזי.

ראוי לציין כי ישנן החלטות הניתנות בגדרי הליך של פשיטת רגל, שלגביהן הסיווג אינו חד-משמעי. אכן, לא תמיד קיים גבול ברור בין החלטה שניתנה במסגרת הסמכות המיוחדת של בית המשפט לפשיטת רגל, לבין החלטה דיונית של בית המשפט לפשיטת רגל. דומה כי במקרים אלה ניתן להיעזר בדבריו של כבוד הנשיא א' גרוניס ברע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 26.10.2012), שלפיהם:

יש לזכור, כי "צו בפשיטת רגל" מכוון להחלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל (שם, פס' 9 לפסק-הדין).

באותה פרשה נפסק כי החלטה בבקשה לשינוי התשלום החודשי (שנקבע בצו הכינוס) אינה מהווה "צו בפשיטת רגל", וכך גם בקשה של החייב לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ. יצוין כי כבוד השופט נ' הנדל הצטרף לפסיקתו של כבוד הנשיא בציינו כי "... התוצאה המוצעת משתלבת היטב עם המדיניות המשפטית והמנהלית הראויה בדבר סיווג הליכים אשר ישמעו בזכות בפני מותב תלתא. לאמור, קיומו של ערעור בזכות בפני בית משפט זה יקבע גם, אך לא רק, על פי מהות העניין ומעשיותו".

בענייננו, כבוד הרשם קינר דחה כאמור את עתירתה של המבקשת לביטול העיקול, בהתבסס על התרשמותו הלכאורית מן החומר שהונח לפניו כי לחייב זכויות בנכס. כבוד הרשם הורה על רישום הערה וציין כי אין מקום לבטל את העיקול "בשלב זה", וכי "הדבר ייבחן בהתאם להתפתחויות באשר לנכס זה בעתיד". בנסיבות אלה מקובלת עליי עמדתם של המשיבים כי מדובר בהחלטה זמנית, בעלת אופי דיוני, שהותירה את העיקול על כנו בשלב זה, ושאין בה קביעות נחרצות וסופיות. ממילא גם לא מדובר בהחלטה שיש בה את המשקל הסגולי של "צו בפשיטת רגל", על-פי אמות המידה שהותוו בפסיקה.

עולה מן המקובץ כי ענייננו ב"החלטה אחרת" של רשם בית המשפט המחוזי, שאינה בגדר "צו בפשיטת רגל", ועל כן בית משפט זה אינו ערכאת הערעור המתאימה. על כן, ההשגה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיב 2 והמשיב 4 בסך של 2,000 ₪ לכל אחד (אציין כי לא ראיתי לפסוק הוצאות למשיב 3 שהצטרף לעמדת המשיב 4).