בש"א 8183/13 גלילי רון נ. אביב רונן עו"ד בתפקידו כמנהל מיוחד

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.10.2013, בה קיבל בית המשפט בקשה שהגיש המשיב 1 לביטול הסדר נושים אשר אושר ביום 13.6.2012, והורה על ביטולו.

המבקש פנה למזכירות בית המשפט להגשת ערעור על ההחלטה ביום 28.11.2013, אך מזכירות בית המשפט לא קיבלה את ההליך לרישום שכן סברה כי היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וכי המועד להגשתה של זו חלף.

מכאן הבקשה להארכת מועד שלפניי בה טוען המבקש כי טעותו בסיווג ההליך הינה טעות בתום לב.

2

בתגובה שהגיש המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, טוען הוא כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה בבחינת "צו בפשיטת רגל" לפי סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ), ועל כן נתונה למבקש זכות ערעור עליה, וההליך כלל לא הוגש באיחור. עוד הוסיף המשיב 1 כי ככל שייקבע כי לא נתונה למבקש זכות ערעור על ההחלטה, הוא אינו מתנגד למתן הארכה המבוקשת.

המשיב 1, המנהל המיוחד לנכסי המבקש, טוען לעומת זאת כי נכון יהא לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת" כיוון שהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי טרם הסתיים, והוא מתנגד למתן הארכה המבוקשת.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ושקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי כפי שסבר המבקש תחילה וכפי שטוען כונס הנכסים הרשמי, ראוי לסווג את ההחלטה כ"צו בפשיטת רגל", ומכאן כי נתונה היתה למערער זכות לערער על ההחלטה וכי הניסיון להגיש את ההליך ביום 28.11.2013, היה טרם חלוף המועד להגשתו.

כידוע בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל קובע סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל כי עומדת זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל" שהינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2) 749, 754 (1992)). בגדר כך נכללות ככלל "[ה]החלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל" (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 9 (26.10.2012). כן ראו בש"א 6913/12 שפושניק נ' שפושניק (23.10.2012)). ככל שנקבע כי החלטה אינה באה בגדר "צו בפשיטת רגל" כאמור, יש להחיל לגביה את כללי הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 38-40 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס )).

כפי שצוין ההחלטה נשוא ההליך עניינה בביטול הסדר נושים. לעניין אישורו של הסדר נושים (או החלטה לדחותו) נראה כי אין חולק כי מדובר בהחלטה הנמנית עם החלטות המרכזיות ביותר המתקבלות לאורך חייו של הליך פשיטת הרגל, וממילא תסווג היא כ"צו בפשיטת רגל" (ראו לוין וגרוניס , 38-39; רע"א 3864/08 לוי נ' בן פורת , פסקה 2 (5.8.2008)).

כאמור בענייננו הגיש הנאמן בקשה לביטול הסדר הנושים. סמכותו של בית המשפט לשוב ולדון בהסדר שאושר על ידו לאחר מתן צו כינוס קבועה בסעיף 37 לפקודת פשיטת הרגל הקובע כי בית המשפט רשאי "לבטל את הפשרה או ההסדר" (ראו לוין וגרוניס , 166), ובנוסף כידוע נתונה לבית המשפט הדן בהליך פשיטת הרגל סמכות כללית לעיון חוזר מכוח סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל, הקובע כי "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו".

בפסיקה נקבע כי החלטה בבקשה לעיון חוזר לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל אינה בבחינת "צו בפשיטת רגל" ומדובר ב"החלטה אחרת" עליה יש להגיש בקשת רשות ערעור (ראו ע"א 1970/11 בן עמי נ' עו"ד יאיר כהן (26.5.2011) והאסמכתאות המובאות שם). ואולם סבורני כי יש לדייק בעניין זה ולומר כי הלכה זו יפה היא עת בית המשפט דוחה בקשה לעיון חוזר, באופן בו "לא יוצרת בקשה כזו שינוי נורמטיבי" אז "אין לומר כי ניתן פסק דין העומד על רגליו שלו, או כי מתחיל מחדש מירוץ המועדים להגשת ערעור", פסקה 7 (ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן, עו"ד נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (6.2.2005)). לעומת זאת מקום בו בית המשפט מקבל בקשה לעיון חוזר יש לבחון את הדברים לגופם, דהיינו האם ההחלטה החדשה מהווה אף היא "צו בפשיטת רגל" או "פסק דין", אם לאו.

4.

אם ניישם עקרונות אלו על ענייננו, דומני כי ביטולו של הסדר הנושים - אם מכוח סעיף 37 לפקודת פשיטת הרגל ואם מכוח סעיף 181 לפקודה - למעלה משנה לאחר שאושר ועל יסוד נתונים חדשים שהוצגו בפני בית המשפט אשר יצרו לפי קביעתו "חשש ממשי שמדובר בהתנהלות שאיננה בתום לב ובמצג שווא", נמנית אף היא עם ההחלטות המרכזיות הניתנות לאורך חייו של תיק פשיטת הרגל, והיא מהווה "אבן דרך" משמעותית בהליך ומשנה באופן מהותי את מצבו של החייב ומצבם של הנושים (ראו למשל רע"א 8788/12

בר סי פרי נכסים בע"מ והשקעות בע"מ נ' רייס (30.1.2013)). העובדה שהליך פשיטת הרגל ממשיך להתנהל, כפי שציין בצדק המשיב 1, אין בה כדי לשנות מכך.

המשמעות של מסקנה זו היא כי עת פנה המבקש להגיש הליך של ערעור בזכות על ההחלטה היה על מזכירות בית המשפט לקבלו לרישום, וממילא בקשת הארכה שבפניי הינה מיותרת.

ההליך המצורף לבקשה שבפניי יתקבל אפוא לרישום ויסווג כערעור בזכות. המזכירות תתייק החלטתי זו בתיק הערעור שייפתח.