בש"א 7276/98 הימנותא בע"מ נ. חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ

המערערת (להלן גם: הכשרת היישוב) הגישה ערעור על פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד. חשין). בפני בקשת המשיבה (להלן גם: הימנותא) לדחות או למחוק את הערעור על הסף, כיון שעל פי תכנו אין מדובר בפסק דין חלקי אלא בהחלטה אחרת, ולמערערת לא קמה זכות ערעור עליה.

הרקע העובדתי הוא סבוך ומורכב. אפרט בקצרה את עיקרי העובדות הדרושות לעניין:

המחלוקת נוגעת לשטח קרקע בדרום ירושלים, אשר נרכש ע"י הכשרת היישוב בשנת 1935, ומאז נוהלו לגביו התדיינויות משפטיות, שהופסקו בשנת 1948, עת עבר האזור לשליטת הממלכה ההאשמית, וחודשו בשנת 1969.

ביום 10.5.71 נחתם בין המערערת לבין המשיבה הסכם (להלן: ההסכם) בו נמכרה להימנותא הזכות לבוא במקומה של הכשרת היישוב כרוכשת הקרקע לצורך המשך ניהול תביעות הבעלות נגד טוענים שונים לזכויות במקרקעין, וכן הזכות לעשות בקרקע כבעלים לכל דבר. הימנותא מצידה התחייבה לשלם להכשרת היישוב סכומים שונים כמפורט בהסכם, וכן להותיר בידי הכשרת היישוב אופציה לרכישת 18% מן השטח תמורת ה"עלות", כפי שנקבעה בהסכם.

באותו יום חתמה הימנותא הסכם נוסף עם חברת "מקור", הקובע כי התקשרות הימנותא עם הכשרת היישוב היתה בשמה של מקור, וכל הזכויות והחיובים הנובעים מהתקשרות זו חלים על מקור. הכשרת היישוב לא היתה שותפה לחתימת חוזה זה, ולטענתה לא ידעה על קיומו עד שצורף לכתבי בי-דין של הימנותא, בשנת 1993.

בשנת 1991 הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בקשה בדרך המרצת פתיחה, להורות לקרן הקיימת לישראל (אשר הימנותא היא חברה בת שלה) לסמן גבולות של שטח המקרקעין לגביו נקבע בהסכם כי ניתנה לה אופציה לרכישתו, וכן תבעה מהימנותא למסור לה חשבונות לגבי עלות שטח האופציה, ולהעביר לה בעלות על שטח זה.

לאחר הגשת תובענה זו הופקע השטח, והוגשו עתירות לבג"ץ נגד ההפקעה. במסגרת העתירות הגיעו הכשרת היישוב, מקור והימנותא לידי הסכמה אשר הוגשה כהודעה משותפת לבית המשפט העליון ולבית המשפט המחוזי, וקיבלה ביום 30.6.93 תוקף של פסק דין חלקי בבית המשפט המחוזי. בהסכם נקבע, בין היתר, כי הימנותא ומקור אינן חולקות על זכותה של הכשרת היישוב להפעיל את האופציה כאמור בהסכם, כי הנושא היחיד הטעון הסדר הוא גובה הסכום שיהא על הכשרת היישוב לשלם להימנותא על פי ההסכם, וכי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה יוכרע הנושא ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת המרצת הפתיחה.

בעקבות הסכם זה התהפכו, למעשה, היוצרות. הכשרת היישוב הפכה נתבעת, והימנותא התובעת. בית המשפט הורה על הגשת תצהירים שהיוו מעין כתב הגנה וכתב תביעה לאור שינוי הפלוגתאות, והתיק התברר בבית המשפט המחוזי.

ביום 31.8.98 ניתנה ההחלטה הנושאת כותרת "פסק דין חלקי", אליה מתייחס ערעור זה, והשאלה העומדת בפני עתה האם אכן מדובר בפסק דין חלקי או בהחלטה אחרת.

ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת נדונה פעמים רבות, ועקרונותיה ברורים:

"היום איננו שואלים עוד מה נקבע בגוף ההחלטה, אלא השאלה היא: האם נסתיים הדיון בעניין התלוי ועומד לפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון 'וסוגרת את תיק המשפט' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' ... היא החלטה אחרת".

(זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 772, בעקבות פסקי הדין בע"א 226/91, פס"ד ט"ז 1911; ע"א 897/79, פס"ד ל (1) 352).

בע"א 609/78, קן-תור נגד גלבוע, פ"ד לו (1) 239, 249 מבהיר השופט בייסקי:

"ואולם יכול כי בתביעה אחת יהא על בית המשפט להכריע בשתיים או יותר עילות נפרדות, או בשני מיני סעד העומדים בנפרד בשל עילה אחת. אם סיים בית המשפט סופית את הדיון בעילה אחת, או בעניין הסעד האחד העומד בנפרד, והחליט בהם, הרי לפניך פסק-דין חלקי; ואין בכך כלום כי בעניין העילה האחרת או בעניין הסעד הנוסף יהא עליו להמשיך לדון. המבחן עדיין יהא אם באותו ענין שבו נפלה הכרעה נסגר הדיון. שלא כן בכל אותם המקרים בהם מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתאות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה; כגון ההכרעה בשאלת האחריות והחבות בנזיקין, המהווה רק שלב לקראת ההכרעה מה שיעור הפיצוי לו זכאי התובע."

בתיק בש"א 7142/94, בנק המזרחי המאוחד בע"מ

נגד תעשיות מרסי עפולה בע"מ ואח' , פ"ד מט (1) 534, 536 אמרה הרשמת אפעל-גבאי:

"איני מקבלת את הטענה, כי העובדה שפסק הדין החלקי אינו נוקב בסכום בשקלים שעל המשיבים לשלם למבקש הופכת אותו בשל כך בלבד ל'החלטה אחרת'. פסק הדין החלקי קבע את המנגנון לעריכת חישוב הסכום הסופי בהתאם להנחיות שנקבעו בהחלטת כב' השופטת פורת.... כל שנותר הוא להציב את הסכומים הנכונים בתבנית שנקבעה ולערוך את החישוב האריתמטי המתבקש. במילים אחרות, מלאכת "פסיקת הדין" תמה. עריכת החישוב אינה אלא פעולת לוואי אותה הותיר בית המשפט לעורך הפסיקתא..."

ובהמשך, שם, בעמ' 537.

"...נראה לי כי יש להקיש לעניין שבפנינו מן ההלכה שנקבעה בעניין שומת מס הכנסה בע"א 568/78, פקיד השומה נגד יצחק ביר בע"מ, פ"ד לג' (3) 735. באותו עניין היו בעלי הדין חלוקים בפרשנות שיש ליתן למונח "שומה", או "לשום". השאלה היתה אם עריכת השומה מחייבת גם עריכת חישוב אריתמטי של סכום המס, או שמא די בעריכת תקציר שומה ובו כל הפרטים על ההכנסה החייבת, לרבות הניכויים שהנישום זכאי להם. אמר שם כב' השופט בייסקי:

'אמור מעתה, כי כאשר השתמש המחוקק בסעיף האמור במילים 'ולשום אותו בהתאם לכך', הוא לא כלל בתוך הוראה זו את השלב של פעולת החישוב האריתמטית - משום שפעולה טכנית זו היא לא רק מעבר לקביעת ההכנסה החייבת, אלא גם מעבר לפעולת השומה. ואם דרושה הגדרה יותר ספציפית לגבי הדיבור 'ולשום אותו' - הייתי נוטה לומר כי זה כולל כל פעולה אשר לגביה עדיין יש צורך להפעיל שיקול דעת - אך לא כולל חישובים אריתמטיים גרידא, שהם פועל יוצא בלתי ניתן לשינוי, לאחר שנקבעה ההכנסה החייבת והוכנו כל החישובים של דרגות המס השונות, עד שניתן לחשב המס המגיע בפעולות אריתמטיות בלבד.(עמ' 742). (וראה גם: ע"א 34/83, 323, י. בורשטיין ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין רחובות, פ"ד לט (1) 712).

אני סבורה, כי דברים אלה יפים באופן אנלוגי גם לעניין שבפנינו: אין כל פגם בפסק דין אשר מתווה את עקרונות החישוב, ומותיר את מלאכת החישוב עצמה לפסיקתא שתיערך לאחר מכן על ידי התובע. אין בכך בלבד כדי להפוך את פסק הדין ל"החלטה אחרת" ואת הפסיקתא ל"פסק דין"."

לאור עקרונות אלו, יש לבחון את פסק הדין החלקי נשוא ערעור זה:

בהחלטה הנושאת כותרת "פסק דין חלקי" קובע בית המשפט את העקרונות המשפטיים של החיוב. חלק מן הקביעות הן בעלות משמעות קונקרטית אופרטיבית, כגון קביעת המועד שייחשב כמועד מימוש האופציה; קביעת שיעור ההוצאות שיהיה על הכשרת היישוב לשלם להימנותא (דהיינו: איזה אחוז מבין ההוצאות שהוציאה הימנותא יהיה על הכשרת היישוב להשיב לה); קביעה כי שכר טרחת עורך הדין שמשלמת הימנותא בגין מאבקיה המשפטיים נגד ההפקעה אינו בא בגדר ההוצאות שהיא זכאית להחזר בגינן, ועוד כיוצא באלה. אולם כל הקביעות הללו אינן שלמות כל עוד בית המשפט לא הגדיר במפורש אלו הן ההוצאות בגינן זכאית הימנותא להחזר.

בפרק הסיכום של ההחלטה נקבע:

"אלה הקריטריונים שלפיהם יחושבו ההוצאות שהוצאו עד 1.6.78, ככל שיוכרו בשלב הבא של המשפט: ..."

ברור, איפוא, כי בשלב זה של המשפט, טרם הגדרת הקריטריונים לחישוב ההוצאות, לא ניתן כלל לבצע את פסק הדין, ואף לא חלק ממנו. קביעת סכום ההוצאות בשלב זה אינה עניין אריתמטי גרידא, והיא דורשת השלמת ההכרעה שיפוטית, סיום "מלאכת פסק הדין", על ידי קביעה אלו הן ההוצאות המוכרות.

במצב זה החלטת בית המשפט המחוזי, אף על פי שהוגדרה כ"פסק דין חלקי", אינה אלא "החלטה אחרת", ואין עליה ערעור בזכות.

לאור מסקנה זו אני מקבלת את הבקשה למחיקה על הסף. המערערים ישאו בהוצאות בקשה זו בסך 5,000 ש"ח.