בש"א 735/03 זכאל חברה קבלנית לבנייה בע"מ נ. חפציבה בנייה פיתוח והשקעות ב

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור.

הבקשה הוגשה ביום 21.1.03. ההחלטה נשוא הבקשה היא פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר ניתן ביום 28.11.02, והומצא למבקשים ביום 4.12.02. מן הבקשה עולה, כי המבקשת פנתה בבקשה לתיקון טעות לבית המשפט המחוזי, וכי ביום 19.1.03 נתקבלה אצלה החלטת בית המשפט, אשר דחתה את בקשת התיקון. דא עקא, באותו מועד חלף המועד להגשת הערעור, ומכאן הבקשה שבפניי.

הארכת המועד להגשת הערעור טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בכלל, הפנייה לערכאה הקודמת בבקשת תיקון, שנדחתה, אינה מהווה טעם כזה. לעניין זה נפסק ברע"א 2500/00 קריסטל נ' קריסטל, דינים עליון נח 285, כי

"אין לראות טעם מיוחד בכך שבעל דין הגיש בקשה לתיקון הפסק בתוך תקופת הערעור ואילו בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט רק לאחר חלוף המועד לערעור. כשם שהגשת בקשת תיקון שנדחתה אינה מעכבת את מנין התקופה לצורך הגשת ערעור ורואים את מועד מתן הפסק כמועד הקובע כך אין בה כשהיא עומדת לעצמה, גם כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת ערעור,....תוצאה אחרת עשויה היתה לפגוע באורח בלתי ראוי בבעל הדין שכנגד ולפתוח פתח לשימוש לרעה בהליך הבקשה לתיקון פסק דין .... מכאן, שבקשת תיקון פסק דין שנדחתה - וגם אם הבקשה הוגשה במסגרת התקופה להגשת הערעור ונדחתה לאחר שהתקופה עברה - אינה יכולה, כשלעצמה, לשמש טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור."

אכן, אין לראות בדחיית הבקשה לתיקון, אשר תוצאתה אינה ודאית מראש, משום נסיבות בלתי צפויות, אשר מנעו את הגשת הערעור במועד והיכולות להוות טעם מיוחד למתן ארכה. אמנם, בית משפט קמא קבע כי אמנם נפלה טעות בפסק דינו. בית המשפט קבע, כי אין בסמכותו לתקנה, הואיל ולא היה מודע לעניין נשוא התיקון בעת מתן פסק הדין. ברם, מהחלטתו בעניין התיקון עולה, כי עובר למתן פסק הדין לא הסבו המבקשים, את תשומת לב בית המשפט לעניין נשוא התיקון (הוספת מס ערך מוסף על סכום כסף), ועל כן לא היו יכולים לצאת מהנחה כי טעותו של בית המשפט בעניין נשוא פסק הדין היא בבחינת טעות הניתנת לתיקון לפי סעיף 81א. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי המשיבה כתבה בתגובתה לבקשת התיקון כי תקנתם של המבקשים בהגשת ערעור, אך אלה בחרו להישאר במסלול של בקשת תיקון, בלא שהוגשה, ולו מחמת הזהירות, בקשת ארכה מתאימה לבית משפט זה. לכן, קשה למצוא בעניין זה טעם מיוחד למתן ארכה.

בכך אין כדי לסיים את הדיון. פסק הדין נשוא בקשת הארכה לא ניתן במעמד הצדדים, כי אם הומצא בדואר. במצב זה, בדרך כלל לא רוכש הצד שכנגד אינטרס ראוי להגנה בכך שערעור יוגש בחלוף 45 ימים ממועד קבלת פסק הדין, באשר מועד זה אינו ידוע ברגיל לבעל הדין שכנגד (ראו ע"א 7910/00 מדינת ישראל נ' ויסמן , פ"ד נה(2) 397). במקרה זה המבקשים ציינו בבקשת התיקון את מועד המצאת פסק הדין לידם, ומבחינה זו המשיבה היתה יכולה לפתח ציפיה כי עד ליום 19.1.03, לכל המאוחר, יוגש ערעור, או לפחות תוגש בקשת ארכה לצורך הגשת ערעור. עם זאת, אין המשיבה טוענת כי גיבשה ציפיה כזו בפועל. יתכן, כי לא הבחינה במועד הנזכר בבקשת התיקון.

במצב דברים זה, ולא בלי היסוס, איני רואה מקום לדחות את בקשת הארכה. בשים לב להחלטת בית משפט קמא בבקשת התיקון, בה נקבע כי אמנם נפלה טעות בפסק הדין, הרי שלמבקשים אינטרס בעל עוצמה מוגברת למצות את הליכי הערעור במקרה זה. כנגד אינטרס זה לא עומד אינטרס סופיות שרכשה המשיבה, בהעדר ציפיה קונקרטית שלה להגשת הערעור דווקא עד למועד מסויים. בשים לב לכך, ולאורכו המזערי של האיחור בו מדובר (יומים בלבד), אני סבור כי ניתן להאריך את המועד להגשת הערעור במקרה זה. עם זאת, המבקשים, אשר גרמו במחדלם לצורך בבקשת ארכה זו, ישאו בהוצאות המשיבה בבקשה זו בסך 1,500 ₪, בצירוף מע"מ כחוק והפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.