בש"א 8468/07 דוד בלס נ. עו'ד יעקב בויאר, הנאמן על נכסי החייב

לפני שלוש בקשות להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

1.ההליך נסוב על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 22.7.2007 בתיק פש"ר 1166/00, בש"א 11887/03. ההחלטה ניתנה בבקשת עו"ד י' בויאר, הנאמן על נכסי החייבים דוד בלס ואיזבל בלס (להלן: הנאמן) – במסגרת תיק פשיטת רגל של החייבים, שהוכרזו פושטי רגל ביום 14.5.2002. בבקשה למתן הוראות שהגיש הנאמן הוא ביקש להורות כי דירת מגוריהם של החייבים היא נכס של פושטי הרגל המוקנה לנאמן. הבקשה התבססה על הטענה כי מכירת הדירה לדבל השקעות ונכסים מניבים בע"מ (להלן – דבל) היא עסקה למראית עין שנועדה לשם הברחת נכסים. כן טען הנאמן לפגמים בהליך מכירת הדירה בהוצאה לפועל, ולכך שנעשו פעולות בניגוד לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל). בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי יש לראות במניות דבל, הרשומות על שם עו"ד אליצור פלד, כמניות של החייב. המניות הן חלק מנכסי החייב המוקנות לנאמן. בית המשפט קבע כי החייב הוא השולט הבלעדי והרוח החיה בדבל, והדירה נרכשה בעצם מעת החייבת לידי החייב. לכן, כך נפסק, יש לראות את הדירה כנכס שנותר בבעלות החייבת. כן קיבל בית המשפט את טענות הנאמן בעניין פגמים בהליכי המכירה של הדירה במסגרת ההוצאה לפועל. בית המשפט פסק, איפוא, כי הדירה מוקנית לנאמן והמכירה אשר אושרה על ידי ראש ההוצאה לפועל בטלה. לבסוף, הורה בית המשפט כי צו המניעה הזמני המונע דיספוזיציה בנכס יהפוך לצו מניעה קבוע.

2.

אגב דיון בבקשות להארכת מועד התעוררה השאלה בדבר דרך התקיפה הראויה של החלטת בית המשפט, ונתבקשו עמדות הצדדים בסוגיה זו. עמדת החייב (המבקש בבש"א 8468/07) היא כי החלטת בית המשפט היא בבחינת "צו בפשיטת רגל" ולכן יש להגיש עליה ערעור בזכות. עמדת דבל (המבקשת בבש"א 8471/07) היא כי החלטת בית המשפט היא בחינת פסק דין, שכן היא מסיימת את ההתדיינות בעניין דירת המגורים של החייבים. גם עמדת עו"ד אליצור פלד (המבקש בבש"א 8499/07) היא כי החלטת בית המשפט מהוה "פסק דין" וכן "צו בפשיטת רגל" ולפיכך יש עליה ערעור בזכות. מנגד, סבור הנאמן (משיב 1 בבש"א 8468/07) כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי הינה הגשת בקשת רשות ערעור. לשיטתו, החלטת בית המשפט אינה מהווה "צו בפשיטת רגל". זאת משום שבניגוד להחלטות שהוכרו כצו בפשיטת רגל, במקרה דנן לא ניתן שום ציווי אופרטיבי, בבחינת הוראת ביצוע ייחודית לעניין פשיטת הרגל. הנאמן מוסיף כי רק אם יינתן על ידי בית המשפט, בהמשך, אישור למכר הדירה, ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על מתן האישור. הנאמן מוסיף וטוען כי אם בוחנים את ההחלטה לפי דיני הערעור "הרגילים", החלטת בית המשפט היא "החלטה אחרת". לשיטתו, ההחלטה מהווה החלטה אחת מתוך רצף החלטות בעניין מי מוש דירת מגוריהם של החייבים. ההחלטה מאשרת, למעשה, לנאמן לפעול למי מוש

דירת מגוריהם של החייבים, אולם ההחלטה אינה החלטה סופית במובן שנסתיימו ההליכים בעניין הדירה.

3.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי הדרך להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.7.2007 (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) היא בדרך של ערעור בזכות. כידוע, כאשר מדובר בענייני פשיטת רגל, שונים כללי הערעור מן הכללים הרגילים הנוהגים בהליכים אזרחיים. סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי קיימת זכות ערעור על "צו בפשיטת רגל". לפיכך, אם ההחלטה בה עסקינן הינה "צו בפשיטת רגל", קיימת זכות ערעור. הביטוי "צו בפשיטת רגל" פורש כהחלטה הניתנת שעה שבית המשפט של פשיטת רגל מפעיל את הסמכות המיוחדת הנתונה לו על פי הפקודה (ראו, ע"א 93/69 ברנדר נ' מרקו מטרי ובניו , פ"ד כג(2) 127; בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק) , פ"ד מו(2) 749). אין חולק כי צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל וצו הפטר באים בגדר "צו בפשיטת רגל" (ראו, ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 20.9.2007)). גם לגבי החלטות אחרות הניתנות בגדר הליך פישטת הרגל נפסק כי הן בבחינת "צו בפשיטת רגל". כך נקבע למשל לגבי החלטה הדוחה ערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב (ראו, רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נא(3) 559; רע"א 8398/05 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2006)) ולגבי החלטה לדחות בקשת חייב להפחתת התשלום החודשי (ראו, ע"א 2831/91 כהן נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מה(4) 215). מנגד, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות ביניים הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פישטת רגל, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל (ראו, ר"עא 9629/03 עו"ד מטר נ' עו"ד עבאדי (לא פורסם, 30.8.2004)).

4.

יישום אמות מידה אלה על המקרה שלפניי מביא למסקנה כי החלטת בית המשפט המחוזי היא בבחינת "צו בפשיטת רגל". ההליך בבית המשפט המחוזי התנהל במסגרת של בקשה למתן הוראות, מכוח סעיף 148 לפקודת פשיטת הרגל. הבקשה למתן הוראות הייתה ביחס להקניית נכס לנאמן, עניין שהוא במהותו עניין ייחודי של הליך פשיטת הרגל, כאשר הקניית הנכסים היא אחת התוצאות המרכזיות של הכרזת פשיטת הרגל (סעיף 113 לפקודה) כשם שהקניית נכסי החייב לנאמן היא עניין ייחודי של הליך פשיטת הרגל, כך גם הליך לבירור השאלה האם נכס מסוים מוקנה לנאמן הוא במהותו הליך המיוחד להליכי פשיטת הרגל, בו מפעיל בית המשפט את הסמכות המיוחדת הנתונה לו על פי הפקודה. קביעה שיפוטית המאשרת הקניית הנכס, יש בה משום מי מוש

של הסמכות המיוחדת של בית המשפט של פשיטת רגל. בשאלת הקניית הנכס החלטת בית המשפט נשוא ההליך שבכותרת היא החלטה סופית, המכריעה בשאלת הזכויות של הנאמן ושל דבל בדירה. אשר על כן, בהתאם לסעיף 182(ג) לפקודה, מסלול התקיפה של ההחלטה הינו ערעור בזכות.

סיכומו של דבר, הדרך להשיג על החלטת בית המשפט קמא היא בדרך של ערעור בזכות, ללא צורך בקבלת רשות. מסקנה זו מייתרת את הדיון בבקשות להארכת מועד להגשת בקשות לרשות ערעור. מאחר שהבקשות להארכת מועד הוגשו בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בזכות, אני מאפשרת למבקשים להגיש ערעורים על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך 14 יום מעת המצאת החלטה זו. עם פתחת תיקי ע"א תתויק בהם החלטתי זו, בתיק אב"ד.