רע"א 9629/03 עו"ד נביל מטר נ. עו"ד חסן עבאדי - הנאמן

1.בפנינו ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' גרשון), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב חלוקת כספי דיבידנד לנושי פושט רגל.

המבקש הינו עורך דין אשר טיפל בהליכי פשיטת הרגל של אדם בשם עיסאם אנטואן נקארה (להלן: החייב ). לאחר שהגיעו החייב, כונס הנכסים הרשמי והנושים להסכם פשרה, שאושר בבית המשפט, מונה המשיב 1 כנאמן לביצוע ההסדר (להלן: הנאמן ). בין לבין הלך החייב לעולמו אך המבקש הוסיף לטפל בשמו ובשם עזבונו בעניינים שונים הקשורים לתיק פשיטת הרגל ובכללם מכירת דירת המגורים של החייב. ביום 10.4.2002 הורה בית המשפט למבקש להעביר לנאמן את הכספים שנותרו בידו לאחר מכירת הדירה ותשלום משכנתא שנטל החייב. כן נקבע כי עם העברת הכספים הם יחולקו בין הנושים בהתאם להסכם הפשרה. בהמשך לכך, פנה הנאמן לבית המשפט בבקשה למתן הוראות באשר לאופן חלוקת הדיבידנד. רק בשלב מאוחר זה פנה המבקש לבית המשפט בבקשה משלו לעכב את הליכי ביצוע הסכם הפשרה עד שתוכרע שאלת מעמדו כנושה של החייב. לטענתו, הינו זכאי לכספים מתוך הדיבידנד בגין השירותים שהעניק לחייב ולעיזבונו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב הליכי מימוש הסכם הפשרה – ככל שהליכים אלה נוגעים לנושים בזכות קדימה. בית המשפט קבע כי גם אם יניח כי המבקש זכאי לכספים מתוך הדיבידנד, אין המבקש תובע חוב שחל עליו דין קדימה ולפיכך אין מקום לעכב את חלוקת הכספים לנושים בדין קדימה.

2.בטרם ניגש לבחינת טענות הצדדים לגופו של עניין, יש להכריע בטענתו הדיונית של המבקש לפיה עומדת לו זכות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי. כאמור, המבקש הגיש ערעור וגם בקשת רשות ערעור תוך שהוא מדגיש כי בקשת רשות הערעור הוגשה רק למען הזהירות. עם זאת, עיון בערעור ובבקשת רשות הערעור מלמד כי אין בפיו של המערער כל נימוק שיתמוך בטענתו כי נתונה לו זכות לערער. הוראת סעיף 182(ג) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ) קובעת כי זכות ערעור נתונה למערער על "צו בפשיטת רגל שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה". המונח "צו בפשיטת רגל" פורש בפסיקה כמתייחס לצווים הניתנים על ידי בית המשפט בעת שהוא מפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט של פשיטת רגל. כמו כן, נקבע כי החלטות בעלות אופי דיוני, והחלטות ביניים הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף שניתנו במהלכו של הליך בענייני פשיטת רגל, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל (ראו: בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ישראל-בריטניה בע"מ , פ"ד מו(2) 749). לאור הלכה זו, אין לראות בהחלטת בית המשפט קמא "צו בפשיטת רגל". בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת זכותו של המבקש לקבל חלק מן הדיבידנד, אלא קיבל החלטת ביניים בלבד לגבי עיכוב חלוקת הכספים עד להכרעה האמורה. עיקר החלטתו הוקדשה, למעשה, לדיון באיזון שבין האינטרסים השונים של הצדדים. אכן, במסגרת דיון זה נדרש בית המשפט לנימוקים שנגעו לדיני פשיטת הרגל אך לא די בכך כדי שייקבע כי עשה שימוש בסמכותו המיוחדת כבית משפט של פשיטת רגל. לפיכך, דין ערעורו של המבקש להידחות על הסף, ולהלן תידון בקשת רשות הערעור שהגיש, בלבד.

3.לגופו של עניין, המבקש אינו חולק על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי החוב כלפיו – בהנחה כי אכן קיים חוב כזה – אינו חוב בדין קדימה כמשמעותו בפקודת פשיטת הרגל, אלא שלטענתו החוב כלפי המשיבות 3 ו- 4 מעולם לא הוכר כחוב בדין קדימה, לא על ידי הנאמן ולא על ידי בית המשפט. הוא מציין כי חלוקת הדיבידנד למשיבות 3 ו-4 תגרום לו נזק רב משום שלא ניתן יהיה להשיב את הכספים שימסרו לידיהן. לחלופין, סבור המבקש כי חובו הינו חוב הקודם לזכויות הנושים בעלי החובות בדין קדימה שכן המדובר למעשה בהוצאות הליכי הכינוס שיש לשלמן בטרם משולם כל תשלום אחר. הנאמן, מצידו, סומך ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומציין כי בינתיים חולקו הכספים למשיבות 3 ו- 4. לעמדתו של הנאמן מצטרף גם כונס הנכסים הרשמי. המשיבות 3 ו-4, עובדותיו לשעבר של החייב המנוח, סבורות אף הן כי דין הבקשה להידחות. הן טוענות כי המבקש חסר כל מעמד בתיק פשיטת הרגל שנדון בבית המשפט קמא, כי בקשותיו הינן בקשות סרק וכי אף את אלו הגיש באיחור רב. הן מוסיפות ומציינות כי חובן הוכר כחוב בדין קדימה בדוח שהגיש הנאמן עוד ביום 14.11.2001, וכי בית המשפט כבר פסק למבקש שכר ביד נדיבה עבור שירותיו במסגרת תיק פשיטת הרגל, עוד בטרם שהורה על חלוקת הדיבידנד לנושים.

4.לאחר שעיינו בבקשת רשות הערעור, ובתגובות לה, באנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, נראה כי השאלה הפכה לשאלה אקדמית הואיל והחלטת בית המשפט קמא לא עוכבה ולפי האמור בתגובת הנאמן כבר חולקו הכספים למשיבות 3 ו-4. כמו כן, מסתבר כי בינתיים נדחתה תביעת החוב שהגיש המבקש לנאמן אף היא, בשל שהוגשה באיחור. כן נדחה ערעור על החלטה זו. גם לגופו של עניין, אין בקשתו של המבקש מגלה עילה למתן רשות ערעור. החלטתו של בית המשפט מאזנת היטב בין האינטרסים של הצדדים ואין כל מקום להתערב בה. יוער, כי מצאנו טעם לפגם בכך שהמבקש לא טרח לציין בבקשתו כי בית המשפט קמא פסק לו שכר בגין שירותיו. בנוסף, מסתבר כי המבקש טען בבקשתו טענות עובדתיות שאין להן יסוד – עיון קצר בדוח שהגיש הנאמן לבית המשפט מלמד כי המשיבות 3 ו- 4 אכן הוכרו בו כנושות בדין קדימה. גם מטעמים אלה, דין בקשתו להידחות.

הערעור ובקשת רשות הערעור נדחים, כאמור. המבקש ישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיב 1 ושל המשיבות 3 ו- 4, בסך 15,000 ש"ח לכל אחד.