רע"א 4911/11 אליהו דיאס נ. האפוטרופוס הכללי /כונ''ר

בקשת רשות הערעור שבכותרת נסבה על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת הליך פשיטת רגל. בהחלטה הראשונה , מיום 29.5.2011, קבע בית המשפט כי אין מקום להסרת עיקולים שהוטלו על רכבו של המבקש. בהחלטה השנייה , מיום 5.6.2011, ניתן צו מאסר כנגד המבקש. בהחלטה השלישית , מיום 6.6.2011, התייחס בית המשפט ל"בקשה חוזרת בדבר ביטול הליך פש"ר... לחילופין בקשה למתן צו הפטר תוך שמירה על כבוד האדם החוקתיים". בית המשפט קבע בהחלטתו כי בדיון שהתקיים ביום 18.11.2010 נקבע מתווה לדיון, "ועד אשר החקירה לא תסתיים אין מקום לשינוי המתווה שנקבע".

בהחלטתי מיום 22.8.2011 ביקשתי את עמדת הצדדים לגבי קיומה של זכות ערעור בנוגע לאיזו מבין ההחלטות הנזכרות לעיל, זאת בשים לב להוראת סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. כידוע, דיני הערעור החלים בהליכי פשיטת רגל שונים מאלה הנוהגים בהליכים אזרחיים "רגילים". החלטות של בית המשפט המחוזי הנחשבות "צו בפשיטת רגל" ניתנות לערעור בזכות לפני בית המשפט העליון. לעומת זאת, דרך הערעור על החלטות שאינן מסווגות כ"צו בפשיטת רגל" נקבעת בהתאם לדיני הערעור הרגילים, כלומר: אם ההחלטה מהווה "פסק דין" אזי הערעור בזכות, ואילו אם מדובר ב"החלטה אחרת" אזי הערעור טעון רשות (ראו רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811 (1992); ראו גם שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל 38-36 (מהדורה שנייה, 2000)).

מהו "צו בפשיטת רגל"? מדובר בהחלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל, כגון: החלטה בבקשות לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת רגל או לצו הפטר, וכן החלטות אחרות הניתנות בגדר הליך פשיטת הרגל, כמו החלטה בערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב (ראו רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נא(3) 559 (1997)) . מנגד, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף אם ניתנו במסגרת הליך פשיטת הרגל, אינן נחשבות צווים בפשיטת רגל, ועל כן חלים בעניינן דיני הערעור הרגילים (ראו עניין סבג הנ"ל; רע"א 9629/03 מטר נ' עבאדי

(לא פורסם, 30.8.2004)).

מן הכלל לענייננו: לאחר בחינת טענות הצדדים באתי למסקנה כי צודקים המשיבים בסברתם כי עומדת למבקש זכות ערעור ביחס להחלטה מיום 5.6.2011, שעניינה מתן צו מאסר כנגד המבקש. טעם הדבר הוא שבהחלטה זו בית המשפט המחוזי הפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט לענייני פשיטת רגל, ולכן מדובר ב"צו בפשיטת רגל" כמשמעות תיבות אלה בסעיף 182 לפקודה (ראו למשל רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 15.2.2010)).

לגבי ההחלטה מיום 29.5.2011, נראה כי הכף נוטה לסווגה כ"החלטה אחרת" שאינה בגדר צו בפשיטת רגל. מן החומר שלפניי לא ברור לגמרי באילו נסיבות הוטלו מלכתחילה עיקולים על הרכב ומי הגורם השיפוטי שהורה על כך, אך לגבי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.5.2011, ניתן לומר כי משמעותה היא שהעיקולים לא בוטלו אלא נותרו בשלב זה על כנם. איני סבור כי מדובר בהחלטה המצויה בלב סמכותו המיוחדת של בית המשפט לענייני פשיטת רגל , שיש לסווגה בדומה להחלטה בבקשה לצו כינוס, לצו פשיטת רגל או לצו הפטר.

מכאן להחלטה מיום 6.6.2011 : מן המסמכים שבתיק עולה כי ביום 7.6.2010 הגיש המבקש בקשה "לביטול הליך ה- פש"ר בתיק 6090/09 לחילופין בקשה למתן צו הפטר תוך שמירה על כבוד האדם בנסיבות אישיות קשות ומורכבות". ביום 18.11.2010 קבע בית המשפט – לאחר שמיעת עמדות הצדדים – כי בשלב זה אין מקום להורות על ביטול ההליך, וכן ניתנו הוראות מסוימות לעניין המשך ההליך. ביום 6.6.2011 הגיש המבקש "בקשה חוזרת בדבר ביטול הליך פש"ר בתיק 6090/09 לחילופין בקשה למתן צו הפטר תוך שמירה על כבוד האדם החוקתיים". בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 6.6.2011, קבע לאמור: "בית המשפט קבע מתווה לדיון בדיון שהתקיים ביום 18.11.10 ועד אשר החקירה לא תסתיים אין מקום לשינוי המתווה שנקבע".

עולה מן האמור, כי הבקשה מיום 6.6.2011 הייתה בגדר "בקשה חוזרת" לביטול הליך הפש"ר או למתן צו הפטר, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נקבע אלא כי ההחלטה שניתנה בעקבות הבקשה הראשונה – ההחלטה מיום 18.11.2010 – בעינה עומדת. לאור אופייה הדיוני של ההחלטה, ובשים לב לכלל שלפיו החלטה בבקשה לעיון חוזר אינה נחשבת "צו בפשיטת רגל" אלא מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (ראו ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (לא פורסם, 6.2.2005); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם (לא פורסם, 15.2.2010); ע"א 9965/09 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 21.4.2010); ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.2.2007)) – סבורני כי גם לגבי החלטה זו, ההליך הנכון הוא בקשת רשות ערעור.

מן האמור עולה כי יש מקום להמשיך בהליך של בקשת רשות ערעור לגבי ההחלטות מיום 29.5.2011 ומיום 6.6.2011 . בכל הנוגע להחלטה מיום 5.6.2011 , על המבקש להגיש ערעור נפרד, בזכות, תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. ככל שיוגש הערעור במועד, תפתח המזכירות הליך מתאים שיטופל כסדרו. אני קובע כבר עתה כי המבקש לא יידרש לשלם אגרה ועירבון בהליך הערעור שייפתח (לאחר ששילם אגרה ועירבון בהליך שבכותרת, בהתאם להחלטתי מיום 4.7.2011).

החלטה זו תתויק בתיק השופטת הדנה בבקשת רשות הערעור.