בש"א 8856/11 עמוס אמירה נ. איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ

1.

זו היא בקשה להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי באר-שבע (כב' השופט ואגו) מיום 23.5.2011, לפיה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום באשדוד. פסק-דינו של בית-משפט השלום ניתן ביום 1.2.2011 ובמסגרתו נדחתה תביעה בגין נזקי-גוף שהגיש המבקש כנגד המשיבה.

ברקע הדברים יצוין כי טרם הגשת הבקשה להארכת מועד שבכותרת, ניסה בא-כוח המבקש להגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה ביום 6.7.2011. מזכירות בית-המשפט סירבה לקבל את ההליך לרישום בשל איחור בהגשתו. השגה שהגיש המבקש כנגד סירוב המזכירות, נדחתה בהחלטתי מיום 7.7.2011 (בש"א 5035/11). לאחר הדברים האלה, ניסה בא-כוח המבקש להגיש לבית-משפט זה ביום 12.9.2011 בקשה להארכת מועד, אולם היא נדחתה מהמרשם בהעדר צירוף תגובה מטעם המשיבה. הבקשה להארכת מועד המונחת לפניי, הוגשה על-ידי בא-כוח המבקש ביום 30.11.2011.

2.

בבקשת האורכה וכן בתצהיר המשלים מיום 8.12.2011, טען המבקש כי הטעמים לאיחור בהגשת ההליך הם בעיקרם כדלקמן: ראשית , נטען כי בא-כוח המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר על החלטתו נשוא ההליך שבכותרת. נטען כי בא-כוח המבקש סבר בטעות כי מועד 30 הימים להגשתה של בקשת רשות הערעור, צריך להימנות מעת קבלת ההחלטה שדחתה את הבקשה לעיון חוזר. בא-כוח המבקש הסביר את שורש טעותו בכך שחשב כי מדובר בבקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, אשר מאריכה את המועד להגשת הליך ערעורי עד לקבלת ההחלטה בבקשת הביטול. לפי הטענה, מדובר בטעות שבדין שארעה בתום-לב. שנית , נטען כי ביום 23.6.2011 נפצע בא-כוח המבקש, והוא קיבל בגין כך אישור לחופשת מחלה עד יום 15.7.2011 באופן שגרם ל"עומס עבודה אדיר". שלישית , נטען כי ראוי להתחשב בכך שבחלק מתקופת האיחור - מיום 20.7.2011 עד יום 4.9.2011 - חלה פגרת הקיץ. רביעית , נטען כי בא-כוח המבקש המציא לבא-כוח המשיבה עותק מבקשתו להארכת מועד ביום 12.9.2011, והמתין לקבלת תגובת המשיבה על-מנת להגיש את בקשת האורכה לבית-משפט זה. לפי הנטען, בא-כוח המשיבה מסר תגובתו לבקשת להארכת מועד רק ביום 29.11.2011. לפיכך, התעכבה הגשת ההליך שבכותרת עד ליום 30.11.2011, קרי- יום לאחר מסירת התגובה מטעם המשיבה לידי בא-כוח המבקש. לבסוף , נטען כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור גבוהים. עוד נטען כי הנזק שייגרם למבקש בגין אי בירור טענותיו במקרה של אי מתן אורכה, עולה על הנזק שייגרם למשיבה באם ההליך יתברר לגופו. המשיבה מתנגדת לבקשה.

3.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע מכלול נסיבות העניין, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 23.5.2011 הומצאה למבקש לפי טענתו ביום 26.5.2011. מכאן שמועד 30 הימים להגשתה של בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, הסתיימה ביום 26.6.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 30.11.2011 , קרי- באיחור כולל של כחמישה חודשים. מדובר באיחור משמעותי ביותר. הנטל על המבקש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים", שיש במשקלם כדי להצדיק את האיחור הניכר בהגשת ההליך. בנסיבות העניין, לא שוכנעתי כי עלה בידי המבקש להרים נטל זה.

ראשית , הלכה ידועה היא כי הגשת בקשה לעיון חוזר, אינה מאריכה מיני וביה את המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה נשוא הבקשה לעיון חוזר (ראו למשל: רע"א 1268/08 לוי נ' קצין התגמולים (לא פורסם, 2.9.2008), בפסקה 5 והאסמכתאות שם; עוד ראו והשוו: בש"א 5406/09 אוסדון נ' פקיד שומה תל אביב 3 (לא פורסם, 19.7.2009)). בהחלטתי מיום 7.7.2011 בבש"א 5035/11 הנ"ל קבעתי כי הבקשה לעיון חוזר שהגיש בא-כוח המבקש לבית-המשפט המחוזי, לא היוותה לפי לשונה או לפי מהותה בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד. לפיכך, לא ברור מהו הבסיס לסברתו המוטעית של בא-כוח המבקש לפיה המועד להגשתה של בקשת רשות הערעור נמנה מיום מתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. מכל מקום, אין מדובר בטעות סבירה שהרי "ברי כי בעל-דין אינו יכול לגרום להארכה מלאכותית של המועד להגשת הליך ערעורי, על-ידי כך שיגיש בקשה לעיון חוזר על ההחלטה עליה הוא מעוניין להשיג" (ראו: דבריי בהחלטתי מיום 7.7.2011 בבש"א 5035/11 הנ"ל). הנה כי כן, ככל שהאיחור בהגשת ההליך נגרם כתוצאה מטעות שבדין, אין מדובר בטעות שלא ניתן היה להימנע ממנה באורח סביר, ולפיכך אין בכוחה להקים "טעם מיוחד" כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

שנית , בלא להקל ראש בפציעתו הנטענת של בא-כוח המבקש ביום 23.6.2011, נראה כי הפציעה לא השביתה אותו ממלאכה, שהרי בא-כוח המבקש חתוּם על כתב-ההשגה על מזכירות בית-המשפט מיום 6.7.2011. מכאן שבא-כוח המבקש תיפקד במהלך התקופה המדוברת. לפיכך, אין די בפציעתו הנטענת של בא-כוח המבקש על-מנת להבהיר מדוע ההליך הערעורי לא הוגש במועדו, או למצער – מדוע בקשת האורכה לא הוגשה במועד מוקדם יותר.

שלישית , בהחלטתי מיום 7.7.2011 בבש"א 5035/11 הבהרתי למבקש כי בדין דחתה המזכירות את בקשת רשות הערעור מטעמו מן המרשם, וזאת עקב האיחור בהגשת ההליך. החלטה זו הומצאה לבא-כוח המבקש ביום 14.7.2011 . אף-על-פי-כן, בא-כוח המבקש השתהה לכל הפחות עד יום 12.9.2011 , עת נעשה ניסיון ההגשה הראשון של הבקשה להארכת מועד לבית-משפט זה. לשיהוי משמעותי זה של קרוב לחודשיים, לא ניתן הסבר משכנע. נוכח חלוף המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי, מן המצופה היה כי המבקש יזדרז להגיש את בקשת האורכה אף בתוך ימי הפגרה. מכל מקום, משחלף המועד להגשתה של בקשת רשות ערעור מטעם המבקש, אין בימי פגרת הקיץ או פגרת חג הסוכות שבאו לאחר מכן, כדי לצמצם את היקף האיחור בהגשת ההליך הערעורי. כך הוא הדבר, שכן הפגרה אינה עוצרת את מניין ימי האיחור.

רביעית , כפי שצוין לעיל, בא-כוח המבקש ניסה להגיש את הבקשה להארכת מועד לבית-משפט זה ביום 12.9.2011. הבקשה נדחתה מן המרשם בשל אי צירוף תגובת המשיבה. על רקע זה, המציא בא-כוח המבקש את הבקשה להארכת מועד לבא-כוח המשיבה ביום 12.9.2011. לפי הנטען, בא-כוח המשיבה מסר כי הוא מתנגד לבקשת האורכה רק ביום 29.11.2011, ולפיכך ההליך שבכותרת הוגש ביום 30.11.2011. במילים אחרות, בא-כוח המבקש תולה את הסיבה לאיחור בהגשת ההליך החל מיום 12.9.2011 ועד יום 29.11.2011 בהתנהלות בא-כוח המשיבה. אין בידיי לקבל קו טיעון זה. ראשית , המשיבה טוענת בתגובתה כי בא-כוח המבקש אמנם המציא לה את הבקשה להארכת מועד ביום 12.9.2011, אולם זאת ללא מכתב מקדים ובלא שהתבקשה תגובתה לעניין. לפי הנטען, רק ביום 28.11.2011 פנה בא-כוח המבקש למשיבה וביקש את תגובתה לבקשת האורכה. בסמוך לאחר מכן, מסרה המשיבה את תגובתה לפיה היא מתנגדת לבקשה. בנסיבות אלה, ספק אם נפל פגם בהתנהלות המשיבה. שנית , אף לוּ ביקש בא-כוח המבקש את תגובת המשיבה במסגרת הפנייה הראשונה אליה וזו לא הגיבה, אין בכך כדי להועיל למבקש בנסיבות העניין. אמת, הנחיה 8(א)(1)(א) להנחיות נשיאת בית-המשפט העליון קובעת כי יש לצרף את תגובת יתר בעלי-הדין לבקשה להארכת מועד. לצד זאת, קובעת ההנחיה כדלקמן: "לא צורפה תגובת בעלי הדין, כולם או מקצתם, יצוין הטעם לכך". מהוראה זו עולה בבירור כי בעל-דין אינו אמוּר להמתין עד אין קץ לתגובת יתר בעלי-הדין בהליך, ואם לא הצליח להשיג את תגובת הצד שכנגד על-אף מאמץ כן ואמיתי לכך, עליו לציין זאת כדי שההליך יוּגש במועד ויתקבל לרישום. גישת המבקש לפיה היה עליו להמתין כחודשיים וחצי לקבלת תגובת המשיבה על-מנת להגיש את ההליך שבכותרת, אינה מתקבלת על הדעת. גישה זו בעייתית במיוחד, בשים לב לעובדה שההליך שבכותרת נסוב על החלטה לדחות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעם המבקש בבית-המשפט המחוזי. מן המצופה כי בעל-דין שאיחר בהגשת ערעור מטעמו ושבקשתו להארכת מועד נדחתה, יפעל בשקידה ראויה על-מנת להגיש במועד את ההליך הערעורי על כך. איחור נוסף בהגשת ההליך הערעורי ללא הסבר ראוי המצדיק זאת, עלול להצביע על זלזול מתמשך בסדרי-הדין. כך בוודאי, כאשר מדובר באיחור ניכר כפי שאירע במקרה דנן.

לבסוף , אעיר כי עיינתי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ובכתב בקשת רשות הערעור. בשים לב לכך שמדובר בערעור ב"גלגול" שלישי שאינו מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אינני סבורה כי סיכוייו של ההליך העיקרי גבוהים במידה המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

אשר על כן, ונוכח משקלם המצטבר של מכלול הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך 2,500 ₪.