בש"א 9164/01 ר.א.מ. מהנדסים קבלנים בע"מ (בפירוק) נ. עמותת שכונת קוטג'ים ב

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטולו של פסק בורר, שניתן בשורה של תיקים בבית משפט זה.

1.בקשת הארכה הוגשה ביום 22.11.01. עניינה במתן ארכה לצורך הגשת בקשה לביטול של פסק בורר שניתן על ידי כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר ביום 11.9.01. על פי הנטען בבקשה, בהמשך לפסק הבורר, ניתנה על ידי כב' הנשיא (בדימוס) ביום 16.10.01 החלטה בבקשת הבהרה. באותו מועד, כך טוענת המבקשת, החל מחדש מירוץ המועדים להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות. ביום 14.11.01 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, על מנת שזה ינחה אותה כיצד לנהוג בעניין פסק הבוררות הנ"ל. בנסיבות אלה, היא עותרת לכך שיוארך המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, ולהתיר לה כי בקשה זו תוגש 45 ימים אחרי ההכרעה בבקשה שהגישה לבית המשפט בנצרת למתן הוראות.

2.המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, בעת הגשת הבקשה חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר, הואיל ולא הוגשה לכב' הנשיא (בדימוס) כל בקשה לתיקון פסק הבורר. עוד נטען, כי לא הוכח כל טעם מיוחד במתן הארכה, בין היתר נוכח העובדה שהבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת לא צורפה לבקשת הארכה. אף לא נטען דבר לעניין העילות שביסוד הבקשה הנטענת לביטול פסק בורר.

3.מעיון בחומר שבפניי, לא יכול להיות ספק כי פסק הבורר של כב' הנשיא (בדימוס) לא ניתן על ידו כשופט המכהן בבית משפט זה, כפי שנטען בתגובת משיבה 1 לבקשה. טענה זו עומדת בסתירה למהלך הבוררות, ונעדרת כל יסוד בדין הנוגע לכהונתם של שופטים. במצב זה, שתים הן השאלות בהן יש לדון ולהכריע בבקשה זו. האחת היא, האם הוגשה הבקשה שבפניי בעיתה. האחרת היא, האם הוכח קיומו של טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. אדון בשאלות אלה כסידרן.

4.(א) אשר לשאלה הראשונה. המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר הוא עד חלוף 45 ימים מיום מתן פסק הבורר (סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). אין חולק, כי מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה שבפניי. ברם, סעיף 27(ב) לחוק הבוררות קובע, כי מקום בו היתה פנייה לבורר לפי סעיף 22 לאותו חוק, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה הימים מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפנייה.

(ב) סעיף 22 לחוק הבוררות קובע, כי במשך 30 ימים מיום מתן פסק הבוררות ניתן לפנות לבורר בבקשה לתקן או להשלים את פסק-הבוררות, אם היו בו טעות-סופר, פליטת-קולמוס, השמטה, טעות בתיאור אדם או נכס, בתאריך, במספר, בחישוב וכיוצא באלה; לקוי בענין שאינו נוגע לגוף הסכסוך; בפסק חסרה הוראה בדבר תשלום ריבית; או שלא היתה בו הוראה בדבר הוצאות הצדדים, לרבות שכר טרחת עורך-דין.

במקרה שבפניי, הוגשה לכב' הנשיא (בדימוס) בקשה על ידי המבקשת ביום 25.9.01, בה עתרה ל"הבהרת הפסק או להשלמתו". מבקשה זו עולה, כי בין הצדדים לבוררות נתגלעה מחלוקת בעניין מובנו של פסק הבורר שנתן כב' הנשיא (בדימוס), אשר מתמקדת בשאלת תחולתו על הליכי בוררות שניהלו הצדדים בפני כב' הבורר ח' שפירא. על רקע זה נתבקשה הבהרה או השלמה לפסק, בדרך של תוספת לפסק הבוררות המקורי. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' הנשיא (בדימוס) מיום 17.10.01, בה נקבע כי "פסק הבוררות הנו ברור ואיננו מצריך הבהרה נוספת".

השאלה היא, האם במצב זה חלה הוראת סעיף 27(ב) לחוק הבוררות, הדוחה את תחילת מירוץ המועדים להגשת בקשה לביטול עד למתן החלטה בבקשה לתיקון או להשלמה לפי סעיף 22. בשאלה זו אדון עתה.

5.(א) השאלה העיקרית המתעוררת ביחס לתחילת סעיף 27(ב) היא האם הבקשה "להבהרת הפסק או להשלמתו" מיום 25.9.01 היא "פנייה לפי סעיף 22" לחוק הבוררות, כנדרש בסעיף 27(ב). בספרות צויין כי המבחן הקובע בשאלה האם בקשה שהוגשה לבורר היא בבחינת "פנייה לפי סעיף 22" לחוק, הוא תוכן הבקשה, ולא כותרתה. מה שנדרש הוא, כי יהא מדובר בבקשה

"לתיקון אחד הליקויים המנויים בס' 22. אין די בכך שהמבקש מכתיר את פנייתו אל הבורר בכותרת 'פניה לפי ס' 22' כדי שהבקשה אמנם תיראה כפנייה על פי הסעיף, אלא דין הוא שהבקשה תתגדר במסגרת העניינים המנויים בסעיף. ואם יש ניגוד בין תוכן הבקשה לבין כותרתה - תוכנה הוא הקובע. לכן לא יוכל בעל דין לפנות אל הבוררים בטענות שונות, שזכרן לא בא באותו סעיף, וכל זאת כדי לדחות את המועד לתחילת מניין 45 הימים".

(ס' אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל, (מהדורה שלישית מורחבת) בעמ' 473)

( ב ) על פניה, עומדת הבקשה שהוגשה ביום 25.9.01 במבחן זה. אמנם, שהוראת סעיף 22 לחוק הבוררות אינה נזכרת בבקשה האמורה, לרבות בכותרתה. ברם, על פי תוכנה, התבקש כב' הנשיא (בדימוס) להשלים את הפסק (או להבהירו) בדרך של הוספת התייחסות לפסק בוררות שניתן בזמנו על ידי הבורר ח' שפירא. סעיף 22 לחוק מאפשר, בין השאר, הגשת בקשה להשלמת פסק בורר, לרבות לעניין השמטה שנפלה בו (סעיף 22(א)(1) לחוק). לעניין זה אף צויין, כי

" סמכותו של הבורר לתקן את פסקו משתרעת על תחום רחב יותר מן התחום שעליו משתרעת סמכותו של בית המשפט לתקן את פסק דינו. לבורר ניתנה הסמכות לא רק 'לתקן' את פסקו אלא גם 'להשלים' אותו. כן הוסמך לתקן או להשלים 'השמטה' שאיננה רק 'השמטה מקרית'"

(דברי כב' השופט טירקל ברע"א 7545/97 וטו חברה קבלנית לבנייה נ' דוקוב

דינים עליון נה 125, בפיסקה 2 להחלטה).

טענות המבקשת בבקשה מיום 25.9.01 נופלות, על פניהן, לגדר זה, אף שנעשה שימוש לא רק בביטוי "השלמה", אלא גם בביטוי "הבהרה". לעניין זה, לא הביטוי המדוייק בו נעשה שימוש הוא הקובע, אלא תוכנם המהותי של הדברים, ומבחינה זו, נופלת הבקשה, ובמרכזה הסעד המבוקש בה, לגדר המתואר לעיל. לא למותר להוסיף, כי בין המונח "תיקון" לבין המונח "הבהרה" קיים תחום של חפיפה. בהתאם לכך, אף ניתן למצוא דוגמא למקרה בו הופנו צדדים להתדיינות להליך של תיקון פסק דין לצורך הבהרתו (ראו בג"צ 4648/95 יזרמאקס תחנת דלק בע"מ נ' משרד האנרגיה והתשתית, דינים עליון מא 76). גם מסיבה זו, אין לראות במינוח המדוייק בו נעשה שימוש משום חזות הכל.

(ג) לא כל בקשה הנחזית להיות בקשה לפי סעיף 22 לחוק הבוררות נושאת עימה את האפקט של הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבורר. בקשה מלאכותית, הנעדרת תום לב, אשר כל תכליתה היא להביא להארכת המועד, לא תצלח למטרה זו (ראו אוטולנגי, בספרה הנ"ל, בעמוד 394). ברם, איני סבור כי ישנו חשש ממשי לעניין תום ליבה של המבקשת בהגשת בקשתה. מקריאת הבקשה ונימוקיה עולה הרושם, כי המדובר בבקשה אותנטית להשלמת פסק הבורר בהתאם למבוקש. אכן, גם בפי המשיבים לא מצאתי טענה ממשית ובעלת משקל, אשר עשויה להצביע על חוסר תום לב של המבקשת בעת הגשת הבקשה.

(ד) לעניין תום ליבה של המבקשת, איני סבור כי יש לייחס משקל מכריע לכך שבקשת ההבהרה וההשלמה נדחתה על ידי כב' הנשיא בדימוס. אמנם, מהחלטה זו עולה כי לא נתקבלה בסופו של דבר הטענה כי מדובר בהשמטה שסעיף 22 חל עליה. עם זאת, איני סבור כי אוכל לקבוע שבעת הגשת הבקשה, היה ברור למבקשת כי אמנם זהו המצב, באופן השולל מן הבקשה אופי של בקשה בתום לב להשלמת הפסק. לא למותר לציין בהקשר זה, כי אין זה יוצא דופן, שנדרש בירור בדיעבד על מנת לקבוע האם בעניין פלוני נפלה בפסק בורר השמטה מקרית אשר ניתן לתקנה לפי סעיף 22 (ראו, לעניין זה, ברע"א 6559/99 פרג נ' מילר פ"ד נד(ו) 238, בפיסקה 3 לפסק הדין). תופעה זו מלמדת, כי מלכתחילה קיים קושי אינהרנטי, מנקודת מבטו של מבקש ההשלמה של הפסק, בהערכה אם יש יסוד לבקשתו אם לאו. גם על רקע זה, אינני סבור כי ניתן לקבוע כי הבקשה נשוא החלטתו של כב' הנשיא (בדימוס) היתה נגועה בחוסר תום לב.

(ה) התמקדותי בתום ליבה של המבקשת בבקשה הנזכרת להבהרה והשלמה, ובשאלה אם על פניה הבקשה נכנסת לגדריו של סעיף 22, נובעת מסיבה נוספת. סעיף 27(ב) אינו מתנה, על פי לשונו, את הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין בכך שבקשה לתיקון לפי סעיף 22 אמנם נתקבלה. אכן, תחולתו של סעיף 27(ב) אף אינה מותנית בכך שניתנה החלטה בבקשה לפי סעיף 22. די לשם תחולתו של סעיף 27(ב) בכך שעל פי המועדים הקבועים בסעיף 22, היתה ההחלטה בבקשה לתיקון צריכה להינתן. בכפוף לכך, משניתנה החלטה בבקשה לפי סעיף 22, יחל מירוץ המועדים להגשת בקשה לביטול פסק הבורר במועד ההחלטה בבקשה זו, תהיה ההחלטה אשר תהיה.

בכך שונה הוראת סעיף 27(ב) מהוראתו המפורשת של סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אשר מאפשרת הארכת מועד במקרה של בקשה לתיקון פסק דין רק בנסיבות בהן פסק הדין, אמנם, תוקן (לעניין הוראה זו, ראו דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 2500/00

קריסטל נ' קריסטל, דינים עליון נח 285, בפיסקה 5(א) להחלטה). יתכן, כי ההסבר ביסוד ההבדל האמור נובע מן הרצון לרכז את ההליכים המשפטיים הבאים בעקבות פסק הבורר במגמה להביא לביטולו או לאישורו במסגרת דיונית אחת, בלא הבחנה פנימית בין תוצאתן של החלטות שונות שניתנו על ידי הבורר לאחר הפסק. בכך עשוי להיות שוני מהחלטה של בית משפט בבקשה לתיקון פסק דין, שכן בהחלטה מסוג זה יש אינטרס שלא תהא זכות אוטומטית לערער על כל החלטה הדוחה בקשה לתיקון כאמור. מכל מקום, ההבדל שבין ההוראות שבחוק הבוררות לבין ההוראות שבחוק בתי המשפט הוא ברור, וכך גם השפעתו על ההליך שבפניי.

(ו) אוסיף עוד, כי איני סבור כי במסגרת בקשה זו לארכה היה עליי לבחון באופן מעמיק את שאלת צידקתה של בקשת המבקשת להבהרה או השלמה. בחינה כזו חורגת מגדריו של הליך בו מתבקש להאריך מועד. יש בה, למצער, יסוד מהותי של בחינה בעלת אופי ערעורי של ההחלטה בבקשה האמורה. לכך אין מקום בהליך של בקשה לארכה, הן בשל מהותו המקדמית של הליך זה, והן בשל הסגת הגבול של הליך הבקשה לביטול פסק בורר, הכרוכה בבחינה מסוג זה. גם מסיבה זו, בחינת הבקשה האמורה נעשתה מנקודת מבט של תום ליבה של המבקשת, ושל קיומה של עילה, על פני הדברים, הנופלת לגדרי סעיף 22 לחוק הבוררות.

(ז) נוכח תחולתה של הוראת סעיף 27(ב) בנסיבות העניין, עולה כי הבקשה למתן ארכה הוגשה בתוך מסגרת המועדים לנקיטת ההליך של הגשת בקשה לביטול פסק הבורר. על רקע זה, אדון בשאלה האם יש מקום לארכה המבוקשת.

6.(א) סעיף 27(א) לחוק הבוררות קובע, כי בית משפט לא ייזקק לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן פסק הבורר. כן נקבע, כי בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו. לשון זה מהווה הד ללשון תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המתנה הארכת מועד שנקבע בחיקוק בקיומם של טעמים מיוחדים לכך. על רקע זה צוטטו בפסיקה בהסכמה דברים, אשר מתחו הקבלה בין שתי הוראות אלה לעניין מובנן (ראו דברי כב' השופטת שטרסברג - כהן ברע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה פ"ד נ(1) 477, בפיסקה 5 לפסק דינה).

(ב) דומה, כי בכל הנוגע לחוק הבוררות, הצורך בקיומם של טעמים מיוחדים למתן ארכה נובע לא רק מן השיקול החל ברגיל, של הגנה על ציפיות הצד השני להתדיינות כי לא יוטרד עוד בחלוף המועד הקבוע בחוק. בענייני בוררות נפסק, על רקע לשונו של סעיף 27 האמור וההסדר הקבוע בו, כי "אי-אפשר לטעות בכוונתו ומגמתו של החוק להביא לידי גמר, מוקדם ככל האפשר, של ההליכים הכרוכים בקיומה של הבוררות" (דברי כב' השופט מ' בן דרור בע"א 266/83 עודה נ' טבעוני פ"ד לט(2) 632). דברים אלה נגזרים מתכליתו הכוללת של חוק הבוררות, היא "לעשות את מוסד הבוררות למכשיר יעיל ומהיר לפתרון סכסוכים ולחזק במידה רבה את סופיות פסק הבוררות בהשואה למצב שהיה קיים עד כה" (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין, פ"ד כה(1) 108, בעמוד 112).

ברוח זו אף נקבע בפסקה יד בתוספת לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 כי "הבורר יפעל בדרך הנראית לו כמועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על-פי החומר שבפניו...". דברים אלה אף באו לידי ביטוי מוחשי במקרה נשוא הבקשה שבפניי, אשר בו הוסכם בין הצדדים כי הבורר בסכסוך יפסוק בו על דרך הפישור, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, ובו אף הביעו הצדדים משאלה, בהסדר מיום 21.2.01, כי הליכי הבוררות יסתיימו תוך 3 חודשים מיום העברת הפנייה מבית המשפט העליון לכב' הנשיא (בדימוס).

7.(א) על רקע זה, ניתן לפנות לעובדות המקרה שבפניי. הבקשה שבפניי הוגשה בתוך המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבורר. בכך יש כדי לגלות את דעת המבקשת כי בכוונתה לתקוף את פסק הבורר, וכי אין היא משלימה עימו. בכך גם יש כדי לגלות שקידה סבירה מטעמה, בכל הנוגע לפנייה לבית המשפט.

עם זאת, אין בכך כשלעצמו כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומקל וחומר לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות. כבר נפסק בהקשר קרוב, כי "...לא יתכן לגרוס, כי כל הגשת בקשה להארכת המועד לנקיטת הליך צריכה להענות בחיוב רק בשל כך שהוגשה לפני שחלף המועד. על המבקש להוכיח בנוסף לעצם הגשת הבקשה, כי טרח ושקד על הגשת הערעור במועד, אך הדבר נבצר ממנו מסיבה טובה אשר מסברת את האוזן ומצדיקה הארכת המועד." (דברי כב' הרשמת א' אפעל גבאי בבש"א 2850/97 כפר חיטים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית נ' צור דינים עליון נב 337).

ברוח דומה נפסק כי בנסיבות מסויימות, הגשת הבקשה במועד, על רקע קיומם של הליכים בבית המשפט המחוזי, אשר עשויים לייתר את קיומו של הליך בבית משפט זה, יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, וזאת משיקולים של חיסכון בהליכים כפולים ושל יעילות הדיון (ראו בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר בע"מ דינים עליון מא 644).

(ב) טענותיה של המבקשת לעניין זה מתרכזות בהליך שיזמה בבית המשפט המחוזי. המדובר הוא ב"בקשה דחופה למתן הוראות", אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 14.11.00. בבקשה זו, נתבקש בית המשפט המחוזי לפרש את הסכם הבוררות שלפיו פעל כב' הנשיא בדימוס בפסק הבורר שניתן על ידו.

איני סבור, כי בנסיבות העניין הליך זה שניזום בבית המשפט המחוזי עשוי לספק או לחזק קיומו של טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת בהליך שבפניי. תהא תוצאתו של ההליך האמור בבית המשפט המחוזי אשר תהא, לא הוסבר כיצד עשוי הליך זה לייתר הליך של בקשה לביטול פסק הבורר בבית משפט זה, ומה השלכתו על הבוררות בה ניתן הפסק על ידי כב' הנשיא (בדימוס). זאת, גם נוכח ההחלטה, אשר דחתה את עמדת המבקשת בבקשת ההבהרה שהגישה.

ביחס לבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, אוסיף כי המבקשת אינה מנסה להתמודד, גם בתגובה שהגישה בהליך שבפניי, עם הטענה כי הבקשה האמורה עומדת בסתירה לדברים ברורים שבהסכם הבוררות מיום 21.2.01, בנוגע לסמכות לעניין פירושו של הסכם הבוררות. היא אף אינה מתמודדת עם הטענה, שבית המשפט בחסותו מתנהלת הבוררות הוא בית משפט זה, כאמור בסעיף 79ב לחוק בתי המשפט. במצב זה, איני סבור כי ניתן לקבוע שקיים טעם מיוחד למתן ארכה, הנעוץ באינטרסים של יעילות הדיון אשר ייצאו נשכרים מהמתנה למיצוי ההליך שננקט בבית המשפט בנצרת.

עוד אוסיף, כי הבקשה שבפניי חסרה כל פירוט ביחס לעילות הביטול שבפי המבקשת ביחס לפסק הבורר של כב' הנשיא (בדימוס). מבחינה זו אין הבקשה שבפניי מבהירה את היחס בין ההליך שננקט בבית המשפט המחוזי, ובין ההליך שמתבקשת ארכה לצורך נקיטתו בבית משפט זה. בשל כך, אין בפניי תשתית ברורה המאפשרת לי קבוע כיצד עשוי ההליך בבית המשפט המחוזי לייתר את הצורך בנקיטת הליכים בעניין הבוררות בבית משפט זה, ככל שיש בדעת המבקשת לנקוט הליכים כאלה. ממילא איני סבור כי גם מבחינה זו עמדה המבקשת בנטל לבסס קיומו של "טעם מיוחד", שעניינו בשיקולים של יעילות הדיון ומניעת התדיינות כפולה, אשר עשוי להצדיק מתן הארכה המבוקשת.

8.במצב זה, דין הבקשה להידחות. עם זאת, נוכח העובדה שהבקשה שבפניי הוגשה בתוך תקופת המועדים לנקיטת ההליך של בקשה לביטול, וההחלטה בענין ניתנת לאחר חלוף המועד לנקיטת ההליך האמור, נראה לי כי ההגינות הדיונית מחייבת לקצוב למבקשת תקופה של ימים אחדים לצורך הגשת בקשה לביטול, אם ברצונה בכך.

נכון הוא, כי לא הייתה למבקשת כל ערובה כי בקשת הארכה שהגישה תתברר עד לחלוף המועד להגשת בקשת הביטול. נכון גם, כי פנתה בבקשת הארכה כעשרה ימים בלבד בטרם חלוף המועד האמור, וזאת בלא הסבר סביר, ועשתה כן יותר מחודש לאחר שניתנה החלטת כב' הנשיא בדימוס בבקשה להשלמה או הבהרה. ברם, איני סבור, כי התמשכות ההליך בבקשת הארכה, שלא באשמת המבקשת, מצדיק תוצאה מרחיקת לכת של חסימת המבקשת מהגשת בקשה לביטול, אם ברצונה בכך. אני מאפשר, אפוא, למבקשת להגיש את הבקשה לביטול פסק הבורר, אם ברצונה לעשות כן, וזאת בתוך 5 ימים מקבלת החלטה זו.

בכפוף לכך, הבקשה לארכה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות כל אחד המשיבים 1, 3 ו-4, ובכלל זה בשכר טירחת עורך דין, בסך 2,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק וכן הפרשי רבית

והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.