ע"א 9119/01 המוסד לביטוח לאומי נ. יגאל טמיר, עו"ד

בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף.

1.הערעור מופנה נגד פסק דין חלקי שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 11.3.01. בפסק הדין החלקי חוייב המערער, המוסד לביטוח לאומי, להעביר למשיב 1 בתעודת עובד ציבור, או בכל דרך אחרת, פירוט של רשימת חברי קהילת המשיב 5, ופירוט של הסכומים ששילם או משלם המוסד לכל אחד מחברי הקהילה האמורים.

2.לאחר שניתן פסק הדין החלקי, עתר המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין החלקי, בטענה כי המדובר בהחלטה במעמד צד אחד. בקשה זו הוגשה ביום 3.4.01. ביום 30.10.01, החליט בית משפט קמא לדחות בקשה זו לביטול פסק דינו. החלטה זו הומצאה לידי המערער ביום 7.11.01. בעקבות החלטה זו, ערער המערער לבית משפט זה על פסק הדין החלקי, בערעור שהוגש ביום 21.11.01.

3.לטענת המשיב 1, ערעור זה נגוע באיחור כבד, שכן היה על המערער להגישו כחמישה חודשים בטרם הוגש בפועל. על פי טענה זו, מירוץ המועדים לתקיפת פסק הדין החלקי מיום 11.3.01 החל עם המצאתו לידי המערער, והמועד לכך חלף זה מכבר.

4.במרכז המחלוקת בין הצדדים מצויה שאלת תחולתה של הוראת תקנה 398א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 על העניין שבפניי. תקנה זו קובעת, כי

"(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד

אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה),

שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום

מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)."

לטענת המערער, עולה מהוראה זו כי רק עם קבלת החלטתו של בית משפט קמא, הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין החלקי, החל מירוץ המועדים להגשת ערעור על פסק הדין החלקי. משכך, לא הוגש הערעור באיחור. לעומתו, טוען המשיב כי פסק הדין החלקי לא היה כלל החלטה במעמד צד אחד, וכי כך אף נקבע מפורשות בהחלטת בית משפט קמא מיום 30.10.01, עליה לא ערער המערער. משכך, אין לגישתו כל תחולה להוראת תקנה 398א(א) הנ"ל, ועל כן נפל איחור בהגשת הערעור.

5.תקנה 398א' נועדה לפתור קושי שעמד בפני בעלי דין שניתנה בעניינם החלטה במעמד צד אחד, לעניין דרכי התקיפה של החלטה מעין זו – בקשה לביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, או ערעור. על מנת שלא ימצאו עצמם נאלצים לנקוט בשני הליכים אלה במקביל, נקבע בתקנה זו מנגנון המפנה את בעל הדין להליך לפי תקנה 201, תוך שנשמרת זכותו של בעל הדין לערער אם לא זכה לסעד בהליך שנקט לפי תקנה 201. לעניין זה נפסק, כי מטרתה של תקנה 398א' האמורה היא "... לעודד את בעלי הדין שלא החמיצו את המועד להגשת בקשת הביטול או ערעור, לעתור לביטול החלטה שניתנה על פי צד אחד במקום להגיש ערעור, מבלי שהם יחמיצו את המועד להגשת הערעור אם בקשתם תידחה, והמועד להגשת הערעור יחלוף בינתיים. " (דברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ברע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל , דינים עליון, נד 537).

6.במקרה שבפניי, נקבע בדיעבד על ידי בית משפט קמא, כי פסק הדין החלקי לא היה החלטה במעמד צד אחד, עליה חלה תקנה 201. קביעה זו אינה שנויה במחלוקת בפניי. האם במצב זה יש תחולה לתקנה 201? לשון אחר, האם תקנה זו חלה על מקרה, בו נקבע בדיעבד כי אין מדובר בהחלטה במעמד צד אחד עליה חלה תקנה 201? מלשון תקנה 398א' לא ניתן לחלץ תשובה חד משמעית לשאלה זו. הדיבור "בקשת ביטול לפי תקנה 201" סובל גם פירוש צר, לפיו חלה התקנה רק על הליכים בהם אין מחלוקת כי ההחלטה שהותקפה היתה החלטה שניתנה במעמד צד אחד. עם זאת, התיבה האמורה שבתקנה 398א' סובלת גם פירוש לפיו חלה התקנה גם מקום בו הוגשה בתום לב בקשה לפי תקנה 201, גם אם בדיעבד נקבע כי תקנה 201 אינה חלה על המקרה בעיקרה.

7.מהו הפירוש הנכון אשר יש לבחור בו, מתוך שתי אפשרויות אלה? בעיקרה, לא נועדה תקנה 398א' לפתור מקרים של אי בהירות ביחס לסיווגה של החלטה כהחלטה במעמד צד אחד, כי אם לנתב את הליכי התקיפה של החלטות כאלה למסלול של בקשה לביטול, תוך שמירת האפשרות להגשת ערעור במועד מאוחר יותר. עם זאת, קיימים שיקולים אחדים, התומכים באימוץ הפירוש הרחב יותר לדיבור "בקשת ביטול לפי תקנה 201".

(א) ראשית, עצם ההסדר שנקבע בתקנה 398א' נוטה לתמוך באימוצו של הפירוש הרחב יותר. כמבואר לעיל, הסדר זה נועד לעודד בעלי דין לפנות תחילה למסלול של בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, ולא למסלול של ערעור. הגם שמסלול של ערעור פתוח בפניי בעל הדין, ואין תקנה 398א' מגבילה את הנקיטה בו, הוראת התקנה אינה נייטרלית ביחס לאפשרות הגשתו. יש בה נקיטת עמדה א-פריורית של העדפת מסלול הביטול על פני מסלול הערעור. יש אף לזכור, כי התקנה באה על רקע של התייחסות להגשת ערעורים על החלטות במעמד צד אחד כ"נוהג נפסד" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין)(ירושלים, 1995), בעמוד 744), ועל רקע אמירות לפיהן "אין מביטים בעין יפה על ערעור כזה" (דברי כב' השופט ברנזון בע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר , פ"ד כט(1) 11, 13). במצב זה, נראה לי כי יש הצדקה להחיל את התקנה גם על בעל דין, אשר פעל בתום לב בהתאם למדיניות העומדת ביסוד התקנה, ואשר נקבע בדיעבד כי לא היה רשאי ללכת במסלול של בקשה לביטול לפי תקנה 201.

(ב) לכך יש להוסיף, כי גם בבחינת האינטרסים של בעלי הדין יש כדי לתמוך בפירוש הרחב יותר לתקנה 201. בכל הנוגע למבקש ביטולם של פסק הדין או ההחלטה, הרי שיש מידה של אי צדק בכך שאף כי פעל בתום לב בהגשת בקשה לפי תקנה 201, קביעה בדיעבד כי לא היה זה המסלול הנכון תביא לכך כי יחמיץ גם את המועד להגשתו של ערעור. אכן, כאשר הבקשה לפי תקנה 201 אינה בקשת סרק, ואין תכליתה אך להביא בעקיפין להארכת מועד להגשת ערעור, התוצאה של החמצת המועד בשל הגשת הבקשה נראית תוצאה קשה ובלתי מידתית מנקודת מבטו של מבקש הביטול. יש לזכור, כי בכפוף לאפשרות של הארכת מועד להגשת ערעור, פירושה של תוצאה זו היא כי למבקש הביטול לא יעמוד כל סעד בדין לתקיפת פסק הדין או ההחלטה שניתנו בעניינו. לתוצאה קשה כזו אין מקום, כשמדובר במי שפעל בתום לב.

(ג) לעומת האינטרס של מבקש הביטול, לכך שזכות הערעור שלו תישמר, האינטרס של בעל הדין שכנגד, במצב המתואר, לכך שמבקש הביטול לא יוכל להגיש ערעור על ההחלטה, הוא אינטרס חלש. בעל הדין שכנגד יודע, מעצם הגשתה של בקשה לביטול, כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה. על רקע תקנה 398א', אין הוא יכול לצאת מנקודת הנחה, כי מבקש הביטול ויתר על האפשרות להגיש ערעור על ההחלטה. לכן, אין הוא רוכש ציפיה ראויה להגנה, כי לא יוגש ערעור על ההחלטה נשוא הבקשה לביטול. במצב זה, איני סבור כי ההגנה על עניינו של בעל הדין שכנגד מהווה שיקול בעל משקל, המצדיק נקיטת פירוש מצמצם של תקנה 398א'.

(ד) לשיקולים אלה מצטרף שיקול נוסף, שעניינו הפירוש שננקט בסוגייה דומה הנוגעת למועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר. המועד להגשת בקשה לביטול פסק בורר הוא עד חלוף 45 ימים מיום מתן פסק הבורר (סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). סעיף 27(ב) לחוק קובע, כי מקום בו היתה פנייה לבורר "לפי סעיף 22" לאותו חוק, תתחיל התקופה של ארבעים וחמישה יום מהיום שהבורר החליט או צריך היה להחליט בפנייה. סעיף 22 האמור מאפשר, במשך 30 ימים מיום מתן פסק הבוררות, לפנות לבורר בבקשה לתקן או להשלים את פסק-הבוררות.

התעוררה, אפוא, השאלה מהי פנייה "לפי סעיף 22" לחוק הבוררות, אשר מביאה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין. לעניין זה נקבע, כי המבחן לזיהויה של פנייה כאמור הוא מבחן תוכני, המתמקד בתוכן הבקשה (ס' אוטולנגי, בוררות – דין ונוהל , (מהדורה שלישית מורחבת) בעמ' 473). כן נקבע, כי אין מתמקדים בשאלה האם בדיעבד נתקבלה הבקשה לתיקון אם לאו, אלא בשאלה האם מדובר בבקשה אותנטית, שהוגשה בתום לב (שם, בעמוד 394; ראו גם בש"א 9164/01 ר.א.מ. מהנדסים בע"מ (בפירוק) נ' עמותת שכונת קוטג'ים בשועפאט (בפירוק) (לא פורסם)).

נראה לי, כי יש להחיל גישה דומה גם במקרה שבפניי. אמנם, הסוגיה שנדונה במקרה שבפניי שונה מזו שנדונה לגבי סעיף 27(א) לחוק הבוררות. עם זאת, המדובר במטריה דומה, אשר עניינה הוראה סטטוטורית המקנה הארכת מועד לנקיטתו של הליך עד למיצויו של הליך אחר. זאת ועוד, השיקול של מניעת בקשה מלאכותית לביטול, אשר כל תכליתה היא להביא להארכת מועד להגשת ערעור, אומץ בפסיקה אף ביחס לתקנה 398א' (ראו פיסקה 2 להחלטתו של כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ברע"א 2839/98 עבוד נ' מינהל מקרקעי ישראל , דינים עליון נד 537). במצב זה, ניתן להקיש מן הפיתרון הפרשני שאומץ ביחס לסעיף 27 לחוק הבוררות גם למקרה שבפניי. בכך יש כדי לחזק, כמוסבר, את המסקנה אליה הגעתי ביחס לפירושה של תקנה 398א'.

(ה) יצויין, כי בהחלטה הנ"ל בעניין עבוד נקבע, כי תקנה 398א' חלה על "...בקשה לביטול פסק דין שהוגשה במועדה ושלא נקבע בהחלטה עליה ממצא שיש בו כדי למנוע את הגשת הערעור ." מכך עשויה להשתמע המסקנה, כי נוכח קביעותיו של בית משפט קמא בדחותו את הבקשה לפי תקנה 201, נשמטה הקרקע מתחת לתחולתה של תקנה 398א' במקרה שבפניי. ברם, השיקול הדומיננטי בענין עבוד היה מניעת הארכה מלאכותית של המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן כעשר וחצי שנים לפני הגשת הבקשה לביטול, בעת שתקנה 398א' כלל לא הייתה בנמצא. מצב זה שונה לחלוטין מן המצב הנדון במקרה שבפניי, אשר עניינו בתחולתה של תקנה 398א' על בקשה שהוגשה בתום לב לפי תקנה 201. זאת ועוד, בעניין עבוד אף לא נדונה התיבה "בקשת ביטול לפי תקנה 201", אשר עמדה במרכז הבעייה במקרה שבפניי. גם מבחינה זו איני סבור כי יש לראות בהחלטה האמורה קביעה המונעת פירוש רחב יותר לתקנה 398א', כמפורט לעיל.

(ו) לא נעלם מעיני כי גם על פי הפירוש המצר של תקנה 398א', יכול בעל דין שנקט הליך שגוי של בקשה לביטול לפי תקנה 201, ואשר טעותו התבררה לו בדיעבד, לבקש הארכת מועד לצורך הגשתו של ערעור. בכך יש כדי להקל את חומרתו של הפירוש המצר האמור מנקודת מבטו של אותו בעל דין. ברם, נראה לי כי על רקע מכלול השיקולים עליהם עמדתי, אף הפנייתו של בעל דין כאמור למסלול של בקשה להארכת מועדים אינה פיתרון נכון. אני סבור, כי מבקש ביטול שפעל בתום לב זכאי להארכת מועד סטטוטורית, כפי שנקבעה בתקנה 398א', ואין כל צורך להעמיד בפניו משוכה דיונית נוספת לצורך הגשת ערעור. יש לזכור, כי במסגרת בקשה כזו, נקודת המוצא הבלתי נמנעת היא כי מבקש הביטול פונה באיחור למתן ארכה לצורך נקיטת ערעור. אני סבור, כי על רקע השיקולים שפורטו לעיל, אין הצדקה לכך שמבקש ביטול שפעל בתום לב יועמד במצב כזה. אוסיף, כי בקשה להארכת מועדים כרוכה במשאבים ובזמן בלתי מבוטלים, ואף לכך איני רואה מקום. לכן, אין באפשרות לבקש הארכת מועדים כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי בשאלת פירושה של תקנה 398א'.

(ז) התוצאה היא, כי יש לדעתי לנקוט פירוש רחב לתקנה 398א, המביא בגידרי התקנה גם מי שהגיש בקשה, אשר על פי תכנה היא בקשה לבטול לפי תקנה 201, ועשה כן בתום לב.

8.כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? פסק הדין החלקי הומצא למערער ביום 19.3.01. כשבועיים אחרי כן, ביום 3.4.01 הגיש את הבקשה לביטולו של פסק הדין החלקי, לפי תקנה 201. בקשה זו, על פי תכנה, היא אמנם בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד לפי התקנה האמורה. אין כל טענה, כי בקשה זו הייתה בקשה מלאכותית, אשר הוגשה שלא בתום לב, ואשר היה לה מניע של הארכת המועד להגשת ערעור. אכן, מן המועד בו הוגשה עולה בבירור, כי לא זה המקרה. מסקנה זו אף מתחזקת מכך, שאף הערעור שבכותרת הוגש כשבועיים לאחר שהמערער קיבל את פסק הדין החלקי לידיו. כל אלה מצביעים על פעולה בתום לב במסגרת המסלול של בקשה לפי תקנה 201. במצב זה, אף כי קיימת החלטה חלוטה כי פעולה זו היתה שגויה, חלה תקנה 398א' על העניין, ויש לומר כי הערעור שבכותרת לא הוגש באיחור.

משכך, אני דוחה את הבקשה שבפניי למחיקת הערעור מן הרישום. המשיב 1 ישא בהוצאות המערער בבקשה זו בסך 2,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין וכן הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.