בש"א 9667/02 דניאל מדינה נ. עמיגור ניהול נכסים בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה בבית המשפט המחוזי ביום 28.8.02, והומצאה לבא כוח המבקש ביום 4.9.02. בהתחשב בכך, ובתקופת פגרת הסוכות אשר חלה במהלך חודש ספטמבר, המועד האחרון להגשת בקשת הרשות לערער היה ביום 12.10.02. בקשת הארכה הוגשה כחודש לאחר מועד זה, ביום 14.11.02.

לכך יש להוסיף עניין נוסף. על פי הודעה שפורסמה ביום 15.10.02, החל מיום 13.10.02 היתה שביתה בבתי המשפט, לרבות בבית משפט זה. שביתה זו הסתיימה ביום 13.11.02. תקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981 קובעת, כי

"תקופה שתקנות אלה חלות עליה לא תובא במנין הימים לגבי חישוב מועד או זמן לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג שנקבע בחיקוק או בהחלטת בית המשפט בהחלטת הרשם או בהחלטת ראש ההוצאה לפועל".

מעיון בבקשה שבפניי עולה, כי טענתו העיקרית, ולמעשה היחידה, של המבקש הינה כי בשל עיכובים במינוי עורך דין מטעם הלשכה לסיוע משפטי, חל האיחור בנקיטת ההליך. העובדות העולות מן הבקשה הן, כי עורך הדין מטעם הלשכה מונה לייצג את המבקש ביום 24.10.02, כי ימים אחדים אחרי כן (ביום 27.10.02) הודיע לבא כוח המשיבה על כוונתו להגיש את הבקשה שבכותרת תוך ימים מספר, וכי הבקשה הוגשה במועד שהוגשה, על רקע העיצומים שהיו במשק, ועל רקע עיכובים שהיו בקבלת החומר הנוגע לעניין מאת הלשכה לסיוע משפטי.

במצב זה, אני סבור כי קיים טעם מיוחד כנדרש להארכת המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטת בית משפט קמא. לכל היותר, נוכח השביתה שהחלה ביום 13.10.02, האיחור בו מדובר הוא איחור של יום אחד בלבד. איחור זה נבע כתוצאה מעיכובים בהסדרת הייצוג על ידי הלשכה לסיוע משפטי. המדובר בגורם אשר אינו נמצא בשליטתו של המבקש. בפסיקה כבר הוכר דבר קיומו של טעם מיוחד במצב של עיכוב בהסדרת הייצוג מקום בו בעל דין מעוניין בייצוג משפטי, וזכאי לייצוג כזה מאת הלשכה לסיוע משפטי. בנסיבות כאלה צויין בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון פ"ד נד(4) 702, כי:

"המבקש קיבל ייעוץ משפטי מלשכה של המדינה. הוא חסר אמצעים. אף לשכה זו אינה ברוכת משאבים (וזה היה מצבה תמיד). מתברר כי חולף זמן ניכר בין הפנייה אל הלשכה לסיוע משפטי לבין הוצאת המינוי של עורך דין על ידיה. במקרה זה, הוצא כתב מינוי לבא כוחו של המבקש רק ביום 11.9.00, לאחר שחלף המועד להגשת הדיון הנוסף. ברור שרק אז נפתחה הדרך לבדיקה ממשית של השאלה. אמנם, העדר ייצוג אינו נחשב לטעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 7716/97 ויינשטיין נ' ליברמן, דינים עליון נג 579), אך זאת רק כאשר המבקש אינו מעוניין בייצוג, או אינו זכאי לתמיכה של הלשכה. סתימת הגולל על המבקש במצב דברים זה, כאשר המחדל אינו מחדל שלו, והוא נזקק לתמיכה של הסיוע המשפטי, עלולה גם ליצור הכבדה מיותרת על המבקש במימוש זכות הגישה לבית המשפט, הכבדה שמקורה בדלות אמצעיו. גם טיבו של הסכסוך (אין מדובר בהליך אזרחי רגיל), מחזק את הצורך להתחשב בטעות.

אל מול תמונת מצב זו: הטעות, העדר הייצוג, דרכי עבודת הלשכה לסיוע משפטי, מצבו של המבקש - לא הונחה תשתית כלשהי המלמדת על שינוי של ממש לרעה במצב המשיבים.

על רקע זה, ניתנה ארכה באותה פרשה.

כך גם במקרה שבפניי. אין המשיבה טוענת לשינוי לרעה ממשי בשל האיחור הזעום בנקיטת ההליך. לעניין זה, צודק המבקש בטענתו, כי נוכח מהותה של המשיבה, אשר הינה גוף ציבורי או מעין ציבורי העוסק בסיוע לדיור של הנזקקים לכך, קשה לקבל טענה ממשית לשינוי מצב לרעה של המשיבה בנסיבות עניין זה. בהקשר זה ניתן להפנות לדבריו של כב' השופט ריבלין ברע"א 9073/01

פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , תקדין עליון 2002(1) 746 , שם צויין כי:

"לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה ..... כל מקרה ונסיבותיו."

גישה זו מבוססת, בין השאר, על התפיסה, הרואה בזכות הערעור זכות יסוד. לעניין זה נפסק, כי "זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית משפט, פעם בערכאה ראשונה ופעם בערכאת ערעור. אין בכך כדי לפטור אדם מלעמוד במועדים הקבועים בחוק. אולם, כאשר אין הוא עושה כן, יש לבחון אם אכן מצדיקה התנהגותו, מניעת זכות הערעור ממנו" (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1441/02

פרץ נ' שטרן , לא פורסם).

אני סבור, כי משקלם המצטבר של שיקולים אלה פועל לטובת היעתרות לבקשה שבפניי. לעניין זה, איני רואה מקום לבחון, בשלב הנוכחי, את טיעוניו של המבקש לגופם. זכותו של המבקש להביא את טיעוניו לגוף העניין בפניי ערכאת הערעור. מקום בו קיימת עילה טובה למתן ארכה, זכות זו של המבקש אינה מותנית בתנאי מוקדם אשר עניינו בטיב הטענות בהליך. המקום לבחינת טענות אלה יהא במסגרת בקשת הרשות לערער לעיצומה, ולא בשלב הנוכחי.

התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשה. בהמשך לכך, המזכירות תפתח תיק בקשת רשות לערער. איני עושה צו להוצאות בהליך זה.