בשג"ץ 10126/09 ליאור ארצי ו-44 אח' נ. ראש המטה הכללי של צה"ל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על פסק-דינו של בית-משפט זה בבג"צ 10777/03 מיום 25.11.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 17.12.09.

2.

בבקשתם טוענים המבקשים כי ניסו להגיש את הבקשה להארכת מועד עוד ביום 10.12.09 – הוא היום האחרון להגשת בקשה לדיון נוסף על-פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 – אולם הבקשה לא התקבלה לרישום במזכירות בהעדר תאריך מדויק אשר עד אליו התבקשה הארכת המועד. ביום 13.12.09 התקיימה שביתה בכל מזכירויות בתי המשפט. ביום 17.12.09 ניסו המבקשים פעם נוספת להגיש את הבקשה להארכת מועד, אולם ממזכירות בית-המשפט נמסר להם כי נדרשת עמדת הצד השני לבקשה. בהתאם לכך, עוד באותו היום הוגשה בקשה להארכת מועד בה צוין כי לא ניתן להשיג את עמדת באת-כוח המשיבים. בקשה זו התקבלה לרישום. במסגרת הבקשה צוין כי פסק-הדין נשוא הבקשה לדיון נוסף ניתן בחלוף ארבע וחצי שנים מהדיון האחרון בעתירה וכשש שנים ממועד הגשת העתירה. נטען כי נוכח פרק הזמן שחלף, העותרים התפזרו והקשר עימם אינו רציף וכי אחדים מן העותרים פועלים בימים אלה על-מנת לרכז עותרים נוספים לצורך הגשת הבקשה לדיון נוסף. לפי הטענה, הדבר עולה כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד. עוד נטען כי נוכח הזמן הרב שחלף מהגשת העתירה ועד למתן פסק-הדין, מנועים המשיבים מלהתנגד לבקשה להארכת מועד מטעמי סופיות הדיון. המשיבים מתנגדים לבקשה.

3.

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות. בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, על עתירה לדיון נוסף להיות מוגשת תוך 15 ימים ממועד מתן פסק-הדין. עוד נקבע בתקנה זו כי רשם רשאי להאריך את המועד האמור, בהתקיים טעם מיוחד לכך. כידוע, הגישה לעניין קיומו של טעם מיוחד למתן אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף היא קפדנית ומצמצמת (ראו: המ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(2) 699, 700). בנסיבות המקרה שלפניי, לא שוכנעתי כי התקיים טעם מיוחד כאמור. ראשית , לא נהיר מדוע הניסיון לאיתור עותרים נוספים כנטען בבקשה להארכת מועד, מנע את הגשת הבקשה לדיון נוסף במועדה, למצער על-ידי חלק מהעותרים כפי שצוין בפסק הדין, ממילא קביעות בית המשפט חלות על כל משרתי הקבע שעניינם זהה. בנסיבות העניין, אין בטעם האמור, כשלעצמו, כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד כמבוקש. שנית , הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור של שבוע ימים. אמנם, העותרים ניסו להגיש את הבקשה להארכת מועד ביום 10.12.09 – הוא היום האחרון לפי הדין להגשת בקשה לדיון נוסף - אולם, כאמור, בקשה זו לא התקבלה לרישום. מאחר שהיא לא היתה ערוכה בהתאם להנחיות של נשיאת בית המשפט (נוהל 2/05 בעניין בקשות להארכת תקופה לנקיטת הליך). באותה עת, נמנעו המבקשים מליידע את המשיבים על כוונתם לבקש אורכה להגשת בקשה לדיון נוסף. בתגובתם מיום 24.1.10 אישרו המבקשים כי רק ביום 23.12.09 המציאו המבקשים למשיבים את הבקשה להארכת מועד. המסקנה המתבקשת מכך היא כי המבקשים לא עשו את המוטל עליהם על-מנת למנוע היווצרותה של צפייה לגיטימית מצד המשיבים כי לא יוטרדו עוד בהליכים נוספים לאחר מתן פסק-הדין נשוא ההליך שלפניי (ראו בעניין זה: בשג"צ 9099/01 אבו הרביד נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 26.12.2001), פס' 3; עוד ראו והשוו: בש"א 3424/94 INTERLEGO AS נ' EXIM LINES BROS S.A. (לא פורסם, 23.6.1994), פס' 3). יוער כי המבקשים הדגישו בטיעוניהם כי פסק-הדין ניתן כשש שנים לאחר הגשת העתירה. ואולם בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לאיין את חובתו של בעל-דין לקיים את המועדים הקבועים בדין על-מנת לשמור על הוודאות המשפטית ועל הצורך בהצבת גבול להימשכות ההליכים. חלוף הזמן עד למתן פסק-הדין בעתירה אף אינו גורע מהציפייה הלגיטימית של המשיבים לסופיות ההליכים המשפטיים, בחלוף המועד שנקבע בדין להגשת בקשה לדיון נוסף. לבסוף , יוער כי פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת עניינו באופן חישוב מענק שחרור מהצבא של קבוצת קצינים בשירות קבע שהוצבו בתפקידי מחקר. מעיון בפסק-הדין עולה לכאורה כי לא נקבעה בו הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיומו של דיון נוסף. לאחר שהעניין הוכרע על ידי שלושה שופטים של בית המשפט העליון. סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם תומכים, אפוא, בהיעתרות לבקשה.

4.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה להארכת מועד נדחית.