בשג"ץ 3836/09 עמותת "רופאים לזכויות אדם" נ. שר הבריאות

1.

המערערת הגישה עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בעתירה נדרש המשיב, שר הבריאות, ליתן טעם מדוע לא יחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן - החוק), על כלל הילדים החיים בישראל, ללא קשר למעמדם בארץ, וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 56(ד) לחוק. עם הגשת העתירה ביקשה המערערת, כי יינתן לה פטור מאגרה. האגרה שיש לשלמה היא סכום של 1,618 ש"ח. כבוד הרשם דחה את הבקשה ועל כך הערעור שבפניי.

2.

דינו של הערעור להידחות. מוכן אני לצאת מן ההנחה שהעתירה מעלה עניין בעל חשיבות ציבורית, הנוגע, על פי הנטען, לאלפי ילדים הנמצאים בישראל ואינם כלולים תחת המטריה של החוק, ועל כן אינם מכוסים בביטוח רפואי. אולם, זו אינה השאלה העומדת לפתחנו. העובדה שהעותרת הינה עמותה ללא כוונת רווח, העושה פעולות ברוכות, ושמימונה בא מתרומות, אינה פוטרת אותה, מיניה וביה, מדיני האגרות. הפטור מתשלום אגרה מותנה בראש ובראשונה בכך "שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה" (תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007). תנאי נוסף הוא "שההליך מגלה עילה" (שם). כלומר, על מנת לקבל פטור מאגרה על המבקש לשכנע כי הוא נעדר יכולת כלכלית. העותרת אינה מנסה כלל לשכנע כי הינה כה דלת אמצעים שאין באפשרותה לשלם סכום של 1,618 ש"ח. די בכך על מנת להביא לדחייתו של הערעור.

3.

איני מתעלם מזכות הגישה לערכאות, שעליה סומכת המערערת את עיקר טענותיה. הכרה בזכות זו אינה מובילה בהכרח לפסילה טוטלית של דרישה לתשלום אגרה כתנאי לפתיחתו של הליך משפטי. אלמלא כללו תקנות האגרות הסדר המאפשר פטור מאגרה, ייתכן שהיה בסיס לטענה הנסמכת על זכות הגישה לערכאות. אולם, משקיים הסדר כאמור, המאפשר התחשבות באלה שידם אינה משגת לשלם אגרה, לא ניתן לקבל טענה כוללנית המבקשת להאדיר את זכות הגישה לממדים בלתי סבירים. בודאי שהצורך לשלם אגרה מהווה חסם מסוים. ניתן להניח שאלמלא חסם זה היו מוגשים הרבה יותר הליכים בכל בתי המשפט. כלומר, המטרה היא למנוע הצפה של בתי המשפט בעוד ועוד תובענות. האם אין חובה עלינו ליתן משקל לזכות אחרת, שאינה פחותה בחשיבותה מזכות הגישה לערכאות, והיא הזכות שהליך משפטי יסתיים תוך זמן סביר?! יש להבין שגידול במספר ההליכים המוגשים גורר הארכה של התקופה הממוצעת החולפת מיום הגשתו של הליך ועד לסיומו. טענות בעניין זה של משך התקופה מעת הגשה ועד לסיום אינן נחותות בחשיבותן מטענות באשר לזכות הגישה לערכאות.

4.

המטרה של מניעת הצפה מושגת בכך שהחיוב באגרה נועד להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של האדם או הגוף השוקל האם להגיש הליך. כלומר, החיוב באגרה נועד, בין היתר, להכווין התנהגות. ניתן להניח שכאשר נשקלת השאלה האם להגיש תובענה, עתירה או הליך אחר, יינתן משקל מסוים גם לנושא האגרה. אלמלא החובה לשלם אגרה בהליכים אזרחיים ומינהליים, הייתה נכונות גדולה יותר ליזום הליכים. עצם העובדה שהמערערת פנתה בבקשה לקבלת פטור ולאחר מכן הגישה את הערעור דנא מוכיחה כי החיוב באגרה הינו בעל השפעה מסוימת בתהליך בו מתקבלת החלטה האם לפנות לבית המשפט. הטענה כי הצורך לשלם אגרה יביא לכך שהמערערת תסיט את משאביה מפעולות ברוכות שהיא עושה לתשלום אגרות משפט היא היא המוכיחה שהשתת אגרה אכן השיגה את מטרתה. כאמור, החיוב באגרה מיועד להשפיע על ההחלטה האם לפנות לבית המשפט אם לאו. עניין זה אינו אמור להיבחן על בסיס פרטני, היינו על בסיס השאלה האם ההליך המסוים הינו בעל חשיבות גדולה וכיצד משפיעה האגרה במקרה קונקרטי. יש להסתכל על הנושא מנקודת המבט של כל אלה השוקלים האם ליזום הליכים בפני בתי המשפט.

5.

עניין נוסף ששוקל נגד טענותיה של המבקשת לקבלת פטור נוגע למקרה הספציפי של חיוב באגרה לגבי עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק. כידוע מזה כשנות דור שהכללים הנוגעים לזכות עמידה הינם מקלים מאוד על הפנייה לבית המשפט. גוף דוגמת העותרת יכול לפנות בעתירה אף כאשר הוא עצמו לא נפגע באופן ישיר מן ההחלטה המינהלית אותה הוא מבקש לתקוף. איני רואה כל סיבה להקלה נוספת, על רקע האמור לעיל, במובן זה שגוף כמו המערערת יופטר מתשלום אגרה. זאת במיוחד כאשר לא נטען, ובוודאי לא הוכח שאין ביכולתה הכלכלית של המערערת לעמוד בתשלום אגרה, שסכומה כיום כאמור הוא 1,618 ש"ח.

6.

אף אין פסול בכך שהנזקק לבתי המשפט יידרש לתרום תרומה מסוימת לעלות הכרוכה בניהול מערכת המשפט. אכן, לכל אזרח ותושב יש אינטרס בקיומה של מערכת משפט ובתפקוד תקין שלה. עם זאת, מכך לא נובע בהכרח שהדרישה לתשלום אגרה כתנאי לכניסה של יוזם ההליך לבית המשפט אינה ראויה. שוב חוזר העניין לשאלה האם הדרישה לתשלום אגרה חלה לגבי כל אדם וכל גוף בלי קשר למצבם הכלכלי או שמא קיימת אפשרות למתן פטור מתשלום אגרה. כאשר ההסדר החוקי מאפשר לחסר היכולת הכלכלית לקבל פטור מתשלום, מדוע נאמר כי ההסדר כולו פגום?!

7.

הערעור נדחה בלא שנדרשת תשובה. היה והאגרה לא תשולם תוך 15 ימים מהמצאתו של פסק דין זה, יימחק ההליך.