בשג"ץ 4902/08 יעקב שיוביץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

1.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב עתירת אסיר בה ביקש לקיים דיון בעניינו על ידי הרכב מלא של וועדת השיקום. כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' שיצר), הוועדה פעלה בהרכב של שני חברים, שעה שעל פי התקנות הרכבה צריך להיות של ששה חברים המפורטים בתקנות. בהחלטה קבע בית המשפט המחוזי כי יש לתקן את התקנות בהקדם, ומכל מקום יש לעשות מאמץ להביא את עניינו של המבקש לפני ועדה מורחבת.

2.

החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה 20.5.2008. בבקשה שהגיש המבקש ביום 1.6.2008 התבקשה, מחמת הזהירות, ארכה להגשת בקשה למתן רשות ערעור. המבקש ציין בה כי בית המשפט לא נתן "הוראה ביצועית" לקיום ההחלטה בתוך זמן מוגדר. נמסר בה כי במידה וביצוע ההחלטה יתעכב יתר על המידה, בדעת המבקש להגיש בקשה לבית המשפט קמא. הארכה שנתבקשה היא ארכה בת 30 יום עד לאחר סיום ההליכים הסופיים בבית משפט קמא.

3.

בהודעה מעדכנת מטעם המשיבים (מיום 3.10.2008) נמסר כי ביום 30.12.2008 צפויה הוועדה להתכנס בהרכבה המלא ולדון בעניינו של המבקש. על רקע זה סברו המשיבים כי העניין כולו התייתר ודין הבקשה להידחות או להימחק. בעקבות זאת, בהחלטתי מיום 25.12.2008 התבקש המבקש להבהיר האם הוא עומד על הגשת בקשת רשות הערעור. ציינתי כי ככל שהמבקש ישיב לכך בחיוב, עליו להבהיר מהי תכליתה של בקשה לרשות ערעור כאמור ומהן השגותיו על ההחלטה של בית המשפט המחוזי.

4.

בהודעת הבהרה שהגיש המבקש (ביום 22.1.2009) נטען כי טרם מולאו כל התנאים על מנת לייתר את ההליך. נטען כי ועדת השיקום לא התכנסה ביום 30.12.2008 בהרכבה על פי דין וכן טרם מונתה ועדת שיקום ארצית. על רקע זה מבקש המבקש "לקדם את הבקשה להארכת מועד" במידה שוועדת השיקום לא תקיים דיון בהרכב של ששה חברים כאמור בתקנות. לחלופין הוא מבקש להורות על קיום דיון בעניינו בפני ועדת שיקום ארצית.

5.

לאחר שעיינתי בעמדת המבקש ובחומר המצוי בתיק באתי לכלל מסקנה כי אין עוד טעם להותיר את הבקשה שלפניי תלויה ועומדת. כידוע, המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר הינו חמישה עשר ימים (תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם – 1980). לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך, מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו, בשג"ץ 4232/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהים אחמד (לא פורסם, 11.10.1991)). סמכות כללית זו אינה מותנית בקיומו של טעם מיוחד כנדרש בהליכים אזרחיים לגבי מועד הקבוע בחיקוק ודי בקיומו של טעם סביר שיהא בו כדי להצדיק את האיחור. יחד עם זאת, מתן אורכה אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006).

6.

במקרה שלפני, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה לפני כעשרה חודשים. הארכה שמתבקשת אינה תחומה בזמן. היא מביאה להתמשכות שלא לצורך של ההליכים ופוגעת בעקרון סופיות הדיון. יש לזכור כי בית המשפט המחוזי קיבל, למעשה, את העתירה והורה על קיום דיון בפני ששה חברי ועדה, כדרישת המבקש. דומה כי טענות המבקש מופנות כנגד התנהלות המשיבים ביישום החלטת בית המשפט המחוזי, ולא כנגד ההחלטה עצמה. כפי שצוין בהחלטתי הקודמת, לא ניתן להעלות - במסגרת בקשה לרשות ערעור - טענות המופנות נגד התנהלות הגורמים השונים לאחר שניתנה ההחלטה מחודש מאי 2008. טענות מסוג זה מחייבות הגשת הליכים חדשים לערכאה הדיונית. חרף האמור, בהודעתו האחרונה המבקש שב וקובל על התנהלות המשיבים ואינו מבהיר, גם לאחר שנדרש מפורשות לעשות כן, מהן השגותיו על החלטת בית המשפט עצמה. במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי מדובר בהליך חסר תוחלת ובשים לב לזמן הרב שחלף מאז החלטת בית המשפט המחוזי, אין עוד הצדקה להאריך את המועד להגשתו. יחד עם זאת, מאחר שהבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, אני מאפשרת למבקש להגיש בקשת רשות ערעור תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו.