בשג"ץ 6333/14 גדעון שריאור נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת הרשם ג' שני

(בבג"ץ 4865/14) מיום 3.8.2014, במסגרתה נדחתה בקשת המערער לפטור מתשלום אגרה, אך הופחת סכומה לסך של 500 ש"ח.

1.

המערער הגיש עתירה לבית משפט זה, להוצאת צו על תנאי לפיו המדינה תמציא לו את תגובת השופטת בדימוס י' צור

לתלונתו נגדה בגין ניהול משפט מושחת לטענתו. בטיעוני העתירה עצמה, ביקש המערער לפטור אותו מתשלום האגרה.

2.

ביום 21.7.2014 דחה הרשם את הבקשה, אף שזו הועלתה כחלק מטיעוני העתירה ולא כנדרש בדין בפנייה לרשם. בהחלטתו קבע הרשם כי טענת חוסר האמצעים של המערער לא גובתה דיה משהוגשה עם שני מסמכים תומכים בלבד – דף חשבון בנק ואישור בדבר תשלום קצבת זקנה. כן ציין הרשם, כי לא נראה כי העתירה מניחה תשתית עובדתית ומשפטית המבססת עילה להתערבות בית משפט זה והמערער אף לא צירף את ההחלטה שנגדה הופנתה העתירה. אשר על כן, הרשם דחה את בקשת המערער לפטור מאגרה, אך הפחית את סכומה לסך של 500 ש"ח.

3.

ביום 24.7.2014 הגיש המערער בקשה נוספת בעניין בקשתו, בה ביקש לקבל את תגובת המשיבה לעתירה שהגיש מיום 20.7.2014. ביום 30.7.2014 ניתנה החלטה על ידי הרשם לשלוח לכתובת המערער את התגובה האמורה. עוד ציין הרשם, כי אין בכך כדי להביא לשינוי כלשהו בהחלטתו מיום 21.7.2014.

4.

ביום 31.7.2014 הגיש המערער בקשה להבהרה בעניין החלטת הרשם מיום 21.7.2014, בה חזר על טיעוניו מהבקשה המקורית. ביום 3.8.2014 ניתנה החלטה נוספת מאת הרשם, בה ציין כי למעשה הבקשה הנ"ל היא במהותה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 21.7.2014. עם זאת, חזר הרשם על נימוקיו לעניין דחיית בקשת המערער מלכתחילה. לבסוף, ציין הרשם כי הדרך להשיג על החלטה שבעל דין אינו מסכים לה היא הגשת ערעור בהתאם לסדרי הדין.

5.

ביום 25.8.2014 הגיש המערער בקשה לדחות את מועד תשלום האגרה שנקבעה לתקופה של חודשיים. ביום 27.8.2014, קיבל הרשם את בקשתו והורה על תשלום האגרה עד ליום 19.10.2014 והבהיר כי מדובר בארכה אחרונה.

6.

ביום 31.8.2014 הגיש המערער בקשה להנמקה מדוע הרשם לא האריך את מועד תשלום האגרה בחודשיים, בטענה כי דחיית החלטה מצריכה נימוק. ביום 3.9.2014 קבע הרשם כי לפניו בקשה תמוהה משתי סיבות: ראשית, בקשת ההארכה שהגיש המערער הייתה לאקונית והסתמכה על תקנות משנת 1987 שכלל אינן בתוקף, וכן ניתנה למערער ארכה ממושכת לביצוע התשלום ממילא. שנית, הארכה שניתנה מצטברת לארכות שניתנו על ידי הרשם בהחלטותיו הקודמות, ובסך הכל זכה המערער, לפנים משורת הדין, לדחייה של למעלה משלושה חודשים מעת הגשת העתירה. משכך, קבע הרשם כי המועד שנקבע לתשלום האגרה עומד בעינו.

7.

מכאן הערעור שלפניי. המערער מציין כי טרם השיג את הסכום הנקבע לתשלום האגרה, ומשכך טוען לאטימות ליבו של בית המשפט העליון לעניין מצוקתו הכלכלית. לטענתו, בהחלטות הרשם הקודמות ניתנה משמעות מובהקת לביטוי "לעג לרש". לדעת המערער, המסמכים שהגיש מעידים בהכרח על מצוקתו. כן מבקש המערער, כי בית משפט זה יקיים דיון בנוכחותו על מנת שיוכל להוכיח את צדקתו.

1.

דין הערעור להידחות. לא מצאתי פגם המצדיק התערבות בהחלטת הרשם. כידוע, שיקול דעתו של הרשם רחב, ולא בנקל תתערב בו ערכאת הערעור (ראו: בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012); בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013)) .

המערער לא הציג תשתית עובדתית חדשה בעניין מצבו הכלכלי. בבקשת הערעור הוא חוזר על טענותיו שהועלו בפני הרשם, ללא כל שינוי מהותי המצדיק סטייה מהחלטתו. החלטת הרשם מנומקת דיה, תוך שמפורט בה מדוע אין המערער זכאי לפטור המבוקש . יתר על כן, גם לגופם של דברים, המערער לא הצביע על נימוקים שיצדיקו התערבות בהחלטתו של הרשם. ניכר כי הרשם התייחס למכלול הנסיבות שבתיק ואין לומר כי בכך לקה בית משפט זה באטימות לב. אדרבא, מתן החלטותיו הרבות של הרשם בעניין המערער, על אף שחלק מבקשותיו הוגשו שלא בסדר הדין המקובל, מעיד על נכונות בית משפט זה לפעול בגמישות על מנת לאפשר ככל הניתן לממש את זכות הגישה לערכאות.

2.

פטור מתשלום אגרה יינתן רק לאחר שבעל הדין המבקש את הפטור הוכיח כי הוא עומד בתנאים אשר הותוו בדין (ראו תקנה 14 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007), והם חוסר יכולת כלכלית וכי נראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה. במקרה שלפניי קבע הרשם מהטעמים המפורטים בהחלטתו, אשר מקובלים עליי, כי ההליך אינו מגלה עילה במידה הנדרשת לצורך מתן פטור מאגרה.

3.

סיכומם של דברים, הערעור נדחה. המערער ישלם את האגרה בסכום שקבע הרשם בהחלטתו מיום 21.7.2014 בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק דין זה לידיו. לא ייעשה כן, יימחק ההליך או יירשם לדחייה, לפי העניין, ללא כל הודעה נוספת.