בשג"ץ 6503/12 ניהאד יוסף ג'נדייה נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

מונח לפני ערעור על החלטת כב' הרשם ג' שני , בגדרה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.6.2012 (עת"א 50359-05-12, כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים י' צלקובניק ו י' שפסר ).

2.

בהיותו כבן 17 הורשע המערער בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה על רקע לאומני, והוא נידון ל-25 שנות מאסר. מאז שהחל לרצות את עונשו, הגיש המערער מעת לעת עתירות לשחרור מוקדם – שנדחו. ביום 30.4.2012 דחתה וועדת השחרורים פעם נוספת את בקשת העותר לשחרור מוקדם, תוך קביעה כי על אף חלוף הזמן מעת ביצוע המעשים, לא שינה המערער מדרכיו, והלה עלול לסכן את שלומו של הציבור. עתירה שהגיש המערער נגד החלטת הוועדה, נדחתה ביום 27.6.2012 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, אשר קבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה.

כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעתירה, ביקש המערער להגיש בקשת רשות ערעור. ברם, בקשתו זו הוגשה באיחור של 18 ימים מהמועד הקבוע בתקנות להגשת ההליך. בקשה להארכת מועד להגשת ההליך נדחתה ביום 21.8.2012 על ידי כב' הרשם ג' שני , אשר קבע כי המערער, אשר היה מיוצג במהלך ההליך, לא הציג כל טעם מיוחד להארכת המועד, וכי הטענה בדבר טעות שבדין נטענה באופן כללי. מכאן הערעור שלפני.

3.

לטענת המערער, שגה הרשם שעה שדחה את בקשתו להארכת מועד. נטען כי האיחור בהגשת ההליך נבע מטעות כנה שנעשתה בתום-לב מוחלט מצד בא כוחו של המערער. צוין כי אי קבלת הערעור יוביל לנעילת שערי המשפט בפני המערער, וכי למדינה לא ייגרם כל נזק אם תידון בקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון. כן מציין המשיב כי בבקשת רשות הערעור עולה סוגיה עקרונית בדבר שחרורם של אסירים בטחוניים, ויש מקום שבית המשפט יאמר דברו בנושא.

4.

דין הערעור להידחות. עיון בערעור, כמו גם בהחלטת הרשם, אינו מגלה טעם ממשי שיש בו להצדיק את האיחור. העובדה כי המערער היה מיוצג במהלך ההליך – אף בה יש כדי לחזק את עמדת המדינה. אמנם, במקרים מסוימים יהא מקום לגלות גמישות בטרם תיחסם דרכו של בעל דין להביא את עניינו לפני הערכאה השיפוטית. ברם, אין המצב כן בענייננו. סוגיית שחרורו של המערער ממאסר כבר נדונה לפני ועדת השחרורים פעמים מספר ובערכאות השונות, כמו גם בבית המשפט העליון (רע"ב 6083/07, רע"ב 6041/08). מהחומר עולה כי נותר למערער לרצות עוד כשנה וחצי במאסר. אמנם, לטענת המבקש דווקא חלוף הזמן יש בו כדי להביא לדיון נוסף בעניינו כעת. אלא שעיון בפסק דינו של בית משפט קמא בעתירה נגד החלטת ועדת השחרורים, מגלה כי ממילא סיכוייו של ההליך אינם מן הגבוהים. נכון הוא כי סיכויי ההליך אינם בגדר השיקול המרכזי בבואו של בית המשפט להכריע בשאלת הארכת המועד. אולם, כאשר הטעם היחיד העומד בבקשת ההארכה הינו טעות בחישוב המועדים ותו לו, וכאשר טענתו המרכזית של בעל הדין מתמקדת בזכותו לקיום הדיון – לאחר שעניינו נדון בוועדת השחרורים ובבית המשפט המחוזי ועל פני הדברים לא נפלה בהחלטות שגגה – אף לסיכויי ההליך יש משקל. לאחר עיון בחומר עולה כי המערער לא שינה מדרכיו, וכי מדובר באסיר ששחרורו עלול לסכן את שלום הציבור. על רקע כל נסיבות המקרה, דומה כי אין מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.

5.

הערעור נדחה.