בשג"ץ 8432/08 משה כהן נ. היועץ המשפטי לשב"ס

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור.

1.

הבקשה נסבה על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת, בעתירה שהגיש המבקש, בה דרש שלא להחיל עליו למפרע הוראות חדשות בעניין חופשות אסירים. ברקע העתירה עומדת הפסקת חופשותיו של המבקש למשך ששה חודשים, בעקבות הפרה של תנאי חופשות. לאחר שתמה תקופה זו אושרה למבקש חופשה במתכונת של "חופשה ראשונה" (24 שעות). בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את טענת המבקש כי ההוראות החדשות לפיה חופשה לאחר חידוש החופשות הינה "חופשה ראשונה" אינן חלות על המבקש, בקבעו כי מדובר בהנחיה פרוצדוראלית שאין כל מניעה להחילה באופן מיידי על כל אסיר. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ניתן לומר כי המשיבים חרגו מסמכותם או כי החלטתם הינה בלתי סבירה בכך שאישרו למבקש חופשה של 24 שעות ולא מעבר לכך.

2.

החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים ניתנה ביום 19.8.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 6.10.2008, בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור עצמה. על פי הנטען בבקשה, החלטת בית המשפט הומצאה למבקש על ידי היועצת המשפטית של מחוז צפון בשירות בתי הסוהר רק ביום 10.9.2008. משכך, ולאור מורכבות הסוגיה, הצורך בהדפסת הערעור על ידי גורם פרטי בתשלום וצילום המסמכים הנלווים, נבצרה מהמבקש היכולת להגיש את ההליך בעתו.

3.

המשיבים הודיעו על התנגדותם לבקשה. בתגובתם (מיום 26.10.2008) נטען כי מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקש עצמו נכח בדיון בעת מתן ההחלטה. על כן היה עליו להגיש את ההליך עד ליום 3.9.2008. נטען כי חרף ידיעתו את על סדרי הדין בעתירות אסירים, התעכב המבקש למעלה מחודש ימים בטרם פנה בבקשה להאריך את המועד. לטענת המשיבים, מועד אשר נקבע בחקיקה, יש צורך בטעם מיוחד על מנת להאריכו. היות המבקש אסיר והעדר זמינות של אמצעים אינם מהווים, כשלעצמם, טעם מיוחד.

4.

בתגובה לכך הבהיר המבקש כי אמנם נכח בדיון ביום 19.8.2008, אך מיד בתום הדיון נלקח על ידי הסוהרים אל תאי המעצר, תוך הבטחה כי יקבל את פרוטוקול הדיון על ידי מפקד האגף בכלא. לדבריו, ההבטחה לא קוימה ורק ביום 10.9.2008, כאשר הופיע המבקש לדיון בעתירה אחרת, נמסרה לידיו ההחלטה נשוא הבקשה.

5.

המשיבים מסרו בתגובה כי נוכח חלוף הזמן לא ניתן לברר בוודאות האם נמסר למבקש פרוטוקול הדיון מיום 19.8.2008 מיד עם סיום הדיון, אם לאו. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אפילו קיבל המבקש את הפרוטוקול רק ביום 10.9.2008, היה עליו להגיש את ההליך עד ליום 25.9.2008. מאחר שהבקשה לרשות ערעור לא הומצאה למשיבים, הם נמנעו מלהתייחס לטענות המבקש לגופן.

6.

המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה של בית משפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר הינו חמישה עשר ימים (תקנה 7(א) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), תש"ם – 1980). עם זאת, לרשם בית המשפט נתונה הסמכות להאריך את המועד להגשת ההליך, מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 90(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (ראו, בשג"ץ 4232/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברהים אחמד (לא פורסם, 11.10.1991)). סמכות כללית זו אינה מותנית בקיומו של טעם מיוחד כנדרש בהליכים אזרחיים לגבי מועד הקבוע בחיקוק ודי בקיומו של טעם סביר שיהא בו כדי להצדיק את האיחור. יחד עם זאת, מתן אורכה אינו נעשה כדבר שבשגרה. הכלל הוא כי בעתירות אסירים, כמו גם בהליכים פליליים, יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק, בעוד שהארכת מועד הינה היוצא מן הכלל (השוו, בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.7.2006)). הדבר נעוץ בצורך להתחשב בעקרון סופיות הדיון ולהציב גבול להימשכות ההליכים ונוכח הקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור שהוגש באיחור.

7.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודש ומחצה לאחר מתן ההחלטה, 26 ימים לאחר שלדברי המבקש נמסרה לו ההחלטה. משלא נסתרה טענת המבקש כי קיבל את ההחלטה רק ביום 10.9.2008, אניח, לצורך הבקשה שלפניי, כי אכן זהו מועד ההמצאה כדין ממנו יימנו הימים להגשת הליך הערעור. נמצא, כי הבקשה שלפניי הוגשה 11 ימים לאחר שהסתיים המועד להגשת ההליך. ההסבר לאיחור נעוץ, לדברי המבקש, במורכבות הסוגיה, בצורך בהדפסת הערעור על ידי גורם פרטי והצורך בצילום מסמכים. אמנם, אין המ דובר באיחור של מה בכך. יחד עם זאת, נוכח הסבריו של המבקש, שהינו אסיר המרצה תקופת מאסר מ מוש כת, ובשים לב לכך שמ דובר באיחור של 11 ימים בהם נכללו גם ימי השבתון של ראש השנה, שוכנעתי כי מתקיים טעם סביר המצדיק את האיחור. באתי איפוא לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהאריך את המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור עד למועד הגשתה בפועל. החלטה זו תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור, לכשיפתח.