בשג"ץ 9109/10 פלוני נ. שירות בתי הסוהר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, לפיה נדחתה עתירת המבקש כנגד אי הוצאתו לחופשות מבית-הסוהר, בו מרצה המבקש עונש של 32 חודשי מאסר. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בהחלטתו כי בהתחשב במידע הגלוי והחסוי בדו"ח ועדת אלמ"ב ובדו"ח מב"ן, לא נפלה חוסר סבירות בהחלטת המשיב שלא לשלב את המבקש בסבב החופשות ולפיכך העתירה נדחתה. בבקשה שלפניי טוען המבקש, המייצג את עצמו, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה באיחור בשל היעדר ייצוג ובשל אי ידיעת הדין, שכן לפי הטענה המבקש סבר בטעות כי עומדים לרשותו 45 ימים להגשת ההליך. יוער כי לא ראיתי לבקש את תגובת המשיב בשל שביתת הפרקליטים.

לאחר עיון בטענות המבקש ובחומר שצורף לבקשה, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהתאם לתקנה 7(א) לתקנות סדרי הדין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר, הינו חמישה עשר ימים. החלטת בית-המשפט לעניינים מנהליים ניתנה ביום 12.10.2010 במעמד המבקש ובא-כוחו דאז. מכאן שהמועד האחרון לפי דין להגשתה של בקשת רשות ערעור היה ביום 27.10.2010. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 9.12.2010, קרי- באיחור של כחודש וחצי. המדובר באיחור משמעותי שלא ניתן לו הסבר משכנע המקים טעם מספק לאורכה המבוקשת. טענת המבקש כי סבר בטעות שעומדים לרשותו 45 ימים להגשתה של בקשת רשות ערעור נטענה באופן סתמי, בהתחשב בעובדה שהמבקש היה מיוצג בהליך דלמטה. ואולם אף אם אקבל את הטענה האמורה, לא ניתן הסבר מדוע הבקשה דנן הוגשה כמעט שבועיים לאחר חלוף 45 ימים מעת מתן פסק-הדין המחוזי במעמד הצדדים. לכל אלה יש להוסיף – ולעניין זה משקל נכבד – כי סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי אינם נחזים להיות טובים. זאת, בהתחשב באמת-המידה המצמצמת להתערבות בית-משפט זה בבקשות רשות ערעור על החלטות בית-המשפט לעניינים מנהליים בעתירות אסירים; ובהתחשב בנימוקים שהובאו בהחלטת בית-המשפט קמא בהתבסס על חומר עדכני נכון ליום הדיון (ראו והשוו: בשג"ץ 5457/09 טורק נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 26.7.2009); בשג"ץ 1985/09 שמלי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 16.4.2009)). בהתחשב בכך, דין הבקשה להארכת מועד להידחות. יוער כי אין בכך כדי למנוע מהמבקש להגיש בקשה מחודשת לחופשה במועד הקבוע לכך.