בש"מ 10154/04 דר' הרצל דר נ. לשכת עורכי הדין בישראל -הועד המרכזי

ד"ר הרצל דר (להלן: המערער ), ביקש להאריך את המועד להגשת בקשה לדיון נוסף בעל"ע 1421/04 ד"ר הרצל דר נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל - הוועד המרכזי (טרם פורסם). כבוד הרשם עודד שחם דחה את הבקשה, בעיקר מן הטעם שהטעות שבדין - לה טוען המערער - אינה טעות בלתי נמנעת באופן סביר בנסיבות העניין. בנוסף, הוסיף הרשם בהחלטתו כי יש לזקוף לחובת המערער את האיחור הממושך בהגשת הבקשה, בפרט לאור אמת המידה המחמירה, הננקטת ברגיל, בבקשת ארכה בהליך מן הסוג שבנדון. כמו כן, סבור היה הרשם, כי "מעיון בפסק הדין נשוא הבקשה שבפניי עולה כי בכל מקרה, סיכוייה של בקשה לדיון נוסף במקרה זה אינם ממשיים במידה העשויה להצדיק את הארכה המבוקשת".

עיינתי בבקשה ולא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו של כבוד הרשם. המועד הקבוע על-פי דין לצורך הגשת העתירה לדיון נוסף, הנו קצר – 15 ימים (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, תשמ"ד-1984). כן, ראשיתו של המועד אינה עם המצאת פסק הדין, אלא עם נתינתו. זאת ועוד: הארכת המועד להגשת עתירה לדיון נוסף מלווה בדרישה לטעמים מיוחדים, אשר נתפרשה בפסיקה באורח קפדני, על רקע הצורך בהבטחת סופיות פסקי דין נשוא העתירות לדיון נוסף (ראו המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פ"ד כב(3) 699; דנ"א 7709/01 נ.ס.נ.ר. ייצור ושווק בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , תק-על 2002(2), 1662).

הטעם היחיד, שהועלה על-ידי המערער להארכת המועד, הוא טעותו בדין, בסברו, כי ימי הפגרה אינם באים במניין הימים להגשת הבקשה לדיון נוסף. נפסק זה מכבר כי אין לשלול, בכל מקרה, מתן אורכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (ראו רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות , תק-על 2002(1), 746). ואולם, במקרה זה, משך הזמן הארוך, שחלף מהמועד בו היה על המערער להגיש את עתירתו, מהווה, כשלעצמו, פגיעה באינטרס הציבור והצד שכנגד לסופיות הדיון ויעילותו, בפרט ככל שמדובר בהליך הייחודי של הגשת בקשה לדיון נוסף. אכן, בנסיבות מקרה זה, לא מצאתי, כי טעותו של המערער לגבי הדין החל בעתירות מן הסוג שבנדון, היא טעות סבירה.

אשר-על-כן, דין הערעור להידחות. משלא נתבקשה תשובה - אין צו להוצאות.