על"ע 1421/04 ד''ר הרצל דר נ. לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל -הועד המרכזי

הנשיא א' ברק:

לפנינו ערעור על החלטת הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין (מיום 12.1.04) שלא לקבל את המערער כחבר בלשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) ולפסול את התמחותו.

התשתית העובדתית וההליכים בפני הלשכה

1.המערער סיים את לימודי המשפטים והחל (ביום 1.7.02) בהתמחות. במקביל להתמחותו, שילב המערער עבודה נוספת כרופא במוקד "קשב לב". עבודה זו אושרה (ביום 17.9.02) על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, בהיקף של 16 שעות שבועיות. כעבור חצי שנת התמחות (31.12.02) הוגש הדיווח החצי שנתי ללשכת עורכי הדין (בהתאם לכלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על ההתמחות), התשכ"ב-1962). בעקבות שני מכתבים אנונימיים שהתקבלו בלשכה, נשלח פיקוח פתע למשרד בו התמחה המערער (בימים 11.2.03 ו 13.2.03). בביקור הראשון נמצא משרדו של המאמן סגור (בשעה 15:00). גם בביקור השני נמצא המשרד סגור (בשעה 10:15), אלא שכעבור מספר דקות הגיע המאמן, אך המערער לא הופיע. בעקבות ביקורים אלה זומנו המערער ומאמנו

לבירור בפני ועדת ההתמחות-משנה. הוועדה קיבלה (ביום 6.4.03) הבהרות מהמערער לפשר היעדרותו והחליטה שלא לפסול את התמחותו.

2.עם סיום שנת ההתמחות ניגש המערער לבחינות ההסמכה אותן עבר (ביום 17.11.03). בשיחה שנערכה, בסמוך לאחר בחינות ההסמכה, בין המערער לבין סמנכ"ל הלשכה, נודע למערער על מכתב נוסף המטיל דופי בהתמחותו. בעקבות המכתב הוזמנו המערער ומאמנו לבירור בפני ועדת ההתמחות-משנה (ביום 24.11.03). הוועדה ביקשה לברר, האם קיבל המערער שכר עבור התמחותו ומה היקף ההתמחות שביצע ואת טיבה. הוועדה החליטה, כי לאחר שתעיין בתלושי השכר של המערער מעבודתו הנוספת תגבש את המלצתה. לאחר שהתקבלו תלושי השכר זומנו (ביום 9.12.03) המערער ומאמנו לשימוע בפני נשיאות ועדת ההתמחות. מתוך תלושי השכר של המתמחה בעבודתו הנוספת עלה, כי היקף עבודה זו מגיע כדי 52 שעות שבועיות וזאת לעומת 16 שעות עליהן דיווח וקיבל אישור מלשכת עורכי הדין. המערער ומאמנו נשאלו על ידי נשיאות ועדת ההתמחות על עבודתו של המערער כמתמחה. נשיאות הועדה התרשמה לרעה מצורת התמחותו של המערער והמליצה, פה אחד, כי:

"הוועדה שמעה את המתמחה והמאמן והתרשמותה מדברי השניים לא היתה טובה. המאמן הצהיר בפנינו כי באופן עקרוני לא צריך היה מתמחה. המתמחה עבד ללא שכר, לא היה רישום של שעות ההתמחות והוא חרג באופן משמעותי מההיתר שניתן לו לעבודה נוספת. גם המסמכים שהוגשו לא תיקנו את הרושם שההתמחות היתה לקויה.

לפיכך, הועדה ממליצה, ואף זאת לפנים משורת הדין, להכיר בשלושה חודשים בלבד מתוך שנת ההתמחות, ולחייבו בהשלמה של תשעה חודשים. בטקס הקרוב ביום 11.12.03 לא יוכל לקבל את הרשיון."

בעקבות המלצת נשיאות ועדת ההתמחות החליט הוועד המרכזי (ביום 10.12.03) שלא לאשר את קבלת המערער כחבר בלשכה בטקס הקרוב (11.12.03). כמו כן, הוועד המרכזי החליט לקיים דיון בהמלצת נשיאות ועדת ההתמחות לגבי המלצתה לחייב את המערער בהתמחות חוזרת של תשעה חודשים. עם קבלת החלטה זו הגיש המערער את טיעוניו בכתב לוועד המרכזי. בישיבת הוועד המרכזי (מיום 6.1.04) נדון עניינו של המערער. חברי הוועד המרכזי החליטו, פה אחד, שלא להכיר כלל בהתמחותו של המערער. כמו כן, הוחלט להעביר את העניין לטיפול ועדת האתיקה, בכל הקשור להתנהלות המאמן.

3.על החלטת הועד המרכזי הוגש ערעור זה. בפי המערער טענות המופנות כלפי התנהלות הלשכה בעניינו. המערער טוען כי נשללה ממנו זכותו לעיין במכתבי התלונה שהתקבלו בלשכת עורכי הדין כנגדו, נפגעה זכותו לטעון במסגרת הדיונים שנערכו בעניינו ולא נמסרה לו הנמקה מבוססת. זאת ועוד, החלטת הוועד המרכזי פוגעת – לטענתו – בהסתמכותו הלגיטימית על החלטת ועדת ההתמחות משנה (מיום 6.4.03) וזאת מבלי שקיים שינוי בנסיבות המצדיק סטייה מהחלטה הראשונה. המשיבה, לעומתו, מבקשת לקיים את החלטת הוועד המרכזי.

המסגרת הנורמטיבית

4.חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: החוק) מסמיך את הלשכה למנוע את קבלתו של פלוני לחברות בלשכת עורכי הדין. וכך קובע סעיף 44 לחוק:

"44. סירוב הלשכה לקבל חבר

הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא קבלו כחבר הלשכה, על אף כשירותו -

(1) אם המועמד הורשע בעבירה פלילית שיש בה, בנסיבות הענין, משום קלון, והלשכה סבורה שלאור הרשעה זו אין הוא ראוי לשמש עורך דין;

(2) אם נתגלו עובדות אחרות - בין על ידי פסק דין של בית דין משמעתי או על ידי התנגדות שהוגשה לפי סעיף 43, ובין בדרך אחרת - והלשכה סבורה שלאור עובדות אלה אין המועמד ראוי לשמש עורך דין."

סעף 45 לחוק דן במצב בו הפעילה הלשכה את סמכותה לפי סעיף 44 והחליטה שלא לקבל את פלוני לחברות בה. וזו לשון הסעיף:

"45. ערעור

החליטה הלשכה שלא לקבל מועמד כחבר הלשכה, תודיע לו את נימוקיה בכתב, והמועמד רשאי לערער על סירובה לפני בית המשפט העליון תוך שלושים יום מיום קבלת ההודעה המנומקת."

החלטה הפוסלת את קבלתו של פלוני לחברות בלשכה, בהתאם לסעיפים 44 ו 45 לחוק, כפופה לחובת הלשכה ליתן זכות טיעון ולבסס הנמקה להחלטתה. זאת ועוד, החלטה כאמור אף כפופה לחובות המוטלות על המשיבה מכוח תחולת המשפט המנהלי עליה ולאור אופייה המעין-שיפוטי של ההחלטה (ראו והשוו: בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד כה(1) 325, 331; בג"ץ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד מט(2) 529, 538). השאלה העומדת במוקד הערעור היא, האם התנהלות הלשכה עולה בקנה אחד עם חובות אלה ?

דיון

5.המערער טען כי נשללה זכותו לטעון בפני המשיבה עובר להחלטתו שלא לקבלו כחבר בלשכה. אין בידי לקבל טענה זו. המערער ביקש (ביום 11.12.03) לטעון את טענותיו בפני הוועד המרכזי. במכתב שנשלח למערער (מיום 18.12.03) הודע לו, כי הוא רשאי להגיש את טענותיו בכתב. על סמך מכתב זה שלח המערער את טענותיו ואלה נקראו עובר להחלטת הוועד המרכזי. חובתה של המשיבה לשמוע את טענותיו של המערער נעשתה בכתב ולא בעל-פה. אך בעובדה זו, כשלעצמה, אין כדי לפגוע בזכות הטיעון (ראו למשל: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר- אגף המכס והמע"מ , פ"ד נב(1) 289, 324). זאת ועוד, המשיבה קיבלה את החלטתה על בסיס המלצת נשיאות ועדת ההתמחות שערכה דיון בעניינו של המערער בהשתתפותו ובהשתתפות מאמנו. במהלך דיון זה טען המערער את טענותיו וענה לשאלות שהופנו לעברו. נשיאות ועדת ההתמחות העבירה לוועד המרכזי, במסגרת המלצתה, את פרוטוקול הדיון ואת הטענות שהעלה המערער בפניה. זכות הטיעון של המערער לא קופחה, בנסיבות אלה, על אף העובדה שטענותיו לא נשמעו בעל-פה לפני הוועד המרכזי. הוא ידע מהן החשדות העומדות ביסוד ההליך המנוהל כנגדו. אכן, למערער ניתנה זכות אפקטיבית וממשית להשמיע את מכלול טענותיו (השוו: בג"ץ 335/68 המועצה הישראלית לצרכנות נ' יושב ראש ועדת החקירה לענין מתן שירותי גז , פ"ד כג(1) 324, 334-336; בג"ץ 7805/00 אלוני, חברת מועצת עיריית ירושלים נ' מבקרת עיריית ירושלים , פ"ד נז(4) 577, 598-599). משכך הם פני הדברים, אין לקבל את טענת המערער בדבר שלילת זכות הטיעון. טענה נוספת כוונה לכך שלא ניתנה הנמקה להחלטת המשיבה. גם טענה זו אין בידנו לקבל. המערער קיבל (ביום 12.1.04) מכתב המפרט את תוכן החלטת המשיבה ואת האינדיקציות לחובת המערער שעמדו בבסיס המלצת נשיאות ועדת ההתמחות וביסוד החלטת המשיבה. כך, נמסר למערער כי החלטת המשיבה התקבלה על סמך עבודתו ללא שכר, העדר רישום של שעות התמחותו, הצהרת מאמנו לפיה אינו זקוק, עקרונית, למתמחה והחריגה המשמעותית מהשעות שאושרו כעבודה נוספת. הנמקה זו מבססת הסבר ברור להחלטת המשיבה ואף מאפשרת בקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטת הוועד לגופה. לפיכך, דין טענות המערער בעניין הפרת חובת ההנמקה של המשיבה להידחות.

6.טענה נוספת אותה מעלה המערער ביחס להתנהלות הלשכה היא בשלילת זכותו לעיין במכתבי התלונה שנשלחו למשיבה. בקשותיו לעיין במכתבים אלה סורבה, ללא הנמקה. במכתבים האמורים נמסר כי המערער אינו מבצע את התמחותו כנדרש. לאור מכתבים אלה פתחה המשיבה בבדיקת התמחות המערער, החל בביקורי הפתע ועד להחלטת המשיבה הפוסלת את התמחותו. עם זאת, מכתבים אלה לא שימשו חלק מהחומר שהביא להחלטת המשיבה בעניינו של המערער. היה זה הבירור בפני נשיאות ועדת ההתמחות והדיון שנערך בוועד המרכזי שהביאו להחלטת המשיבה. החלטה זו התבססה על החריגה המשמעותית של המערער בשעות העבודה הנוספת, על הסבריו הלא משכנעים לחריגה זו, על אי קבלת שכר במשך כל שנת ההתמחות ועל התרשמות נשיאות ועדת ההתמחות מהמערער וממאמנו לגבי טיב ההתמחות. כלומר, למכתבי התלונה לא היה משקל בהחלטת המשיבה. על כן, מניעת המערער מעיון במכתבי התלונה, בנסיבות אלה, אינה מצדיקה את ביטול החלטת המשיבה. לאור מסקנה זו, מבקש אני שלא להידרש לשאלת עצם קיומה של זכות עיון למערער במכתבי התלונה (השוו: סעיף 9 לחוק חופש המידע, התשנ"ח- 1998; פרשת שפירא , 330-331; ע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים, מדינת ישראל (טרם פורסם)).

7 . טענה נוספת אותה מעלה המערער כנגד המשיבה היא להסתמכותו על הבירור שנערך בפני ועדת ההתמחות-משנה (מיום 6.4.03). במסגרת הבירור קיבלה ועדה זו הבהרות מהמערער וממאמנו באשר להיעדרות המערער מהמשרד במועדי ביקורי הפתע. הוועדה קיבלה את הבהרותיו של המערער ולא מצאה לנכון לקבל החלטה לחובתו. המשיבה, לעומתה, קיבלה החלטה הפוכה- סירוב קבלתו ללשכה. המערער רואה בשינוי הקיצוני שבעמדת הלשכה משום פגיעה שרירותית בו תוך אי התחשבות בהסתמכותו. דין טענה זו להידחות. בבירור שנערך בפני ועדת ההתמחות-משנה ניתנו הסברים לגבי היעדרותו מהמשרד בימים בהם נערכו ביקורי הפתע. הסבריו סיפקו את ועדת ההתמחות-משנה ולכן לא התקבלו החלטות לחובתו. הדיון הבא בעניינו של המערער, בפני נשיאות ועדת המשנה, נערך לאחר שמכתב תלונה חדש הגיע ללשכה. במצב דברים שכזה, אין כל מימד שרירותי בהחלטת הלשכה לערוך דיון מחודש. זאת ועוד, בפני ועדת ההתמחות-משנה לא היה המידע על היקף החריגה של המערער מהשעות שאושרו לו כעבודה נוספת. רק בדיון בפני נשיאות ועדת ההתמחות- לאחר שהוצגו בו תלושי שכרו כרופא- התגלה היקף החריגה: 52 שעות לעומת 16 שעות מאושרות. ההשתהות בגילוי החריגה, על ההשלכות שהיא הביאה, רובצת לפתחו של המערער (ראו: ע"א 935/00 מדיק מדיה קורפורשיין בע"מ (בכינוס נכסים) נ' רשות השידור , פ"ד נו(2) 582, 600-601; ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק-דין , פ"ד נז(1) 289, 306). בנסיבות אלה, לא ניתן להכיר באינטרס הסתמכות השולל מהמשיבה לקבל את ההחלטה אשר קיבלה.

8.אשר על כן, הערעור נדחה.

ה נ ש י א

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.