בש"מ 1703/11 צבי זר נ. לשכת עורכי הדין

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בפסק-הדין נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת המשיבה (להלן: לשכת עורכי-הדין או: הלשכה ) לחייב את המבקש בשנת התמחות חדשה, תוך דחיית בקשתו לפטור ממבחן מעשי ולרישומו כעורך-דין. בסיום פסק-הדין, ציין בית-המשפט לעניינים מנהליים כי בכל הנוגע לבקשת המבקש לקיצור תקופת התמחותו - בקשה שאותה עת טרם נדונה בלשכת עורכי-הדין - נראה כי על הלשכה לשקול את העובדה שהמבקש סיים תקופת התמחות בת שנה, ואת עובדת התמשכות ההליכים בעניינו.

2.

פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים ניתן ביום 16.1.2011, בהעדר הצדדים. לטענת בא-כוחו הנוכחי של המבקש, פסק-הדין הומצא לבא כוחו הקודם של המבקש ביום 18.1.2011. ההליך שבכותרת הוגש ביום 2.3.2011, קרי- באיחור של 13 ימים. לטענת המבקש, נוכח ההמלצה שהופיעה בסיום פסק-דינו של בית-המשפט לענינים מנהליים, המליץ לו בא-כוחו הקודם לפנות ללשכה בפנייה חדשה, בנסיון לפתור את המחלוקות שלא באמצעות הליך ערעורי. פניית המבקש טרם נדונה על-ידי הלשכה. לפיכך, פנה בא-כוחו לשעבר של המבקש ללשכת עורכי-הדין בבקשת אורכה מוסכמת להגשת ערעור. לפי הנטען, רק לאחר חלוף המועד להגשת ההליך, הודיעה לשכת עורכי-הדין כי אינה מסכימה לאורכה המבוקשת. לטענת בא-כוח המבקש, הניסיון להגיע לפשרה עם לשכת עורכי הדין; העיכוב במתן תגובה מטעם הלשכה לפנייתו של בא-כוח המבקש; וכן חילופי הייצוג של המבקש; כל אלה גרמו לאיחור בהגשת ההליך.

לשכת עורכי-הדין מתנגדת לבקשת האורכה, בטענה כי המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך; ובטענה כי הערעור "חסר סיכוי" – כך לשון התגובה.

3.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, תוך התנאת מתן האורכה בתשלום הוצאות לטובת המשיבה בשיעור הולם.

מחד גיסא, המדובר באיחור שאינו זניח, והדבר משליך על משקלו של "הטעם המיוחד" הנדרש להצדקת האיחור. טענת המבקש כי ניסה להוביל לפשרה כדי להסדיר את המחלוקת עם לשכת עורכי-הדין שלא באמצעות הליך ערעורי, אין בה כדי להקים "טעם מיוחד" כאמור. נסיונות להוביל לפשרה - ככל שאמנם נעשו מצד המבקש - אין בהם כדי לשמש צידוק להזנחת הטיפול בערעור, וזאת בהעדר טענה מבוססת להסתמכות על מצג או על הטעייה מטעם הצד שכנגד. אף אין בטענה האמורה כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע לכך בדין (ראו: בש"א 1642/11 אליאב נ' שמואלוב (טרם פורסם, 22.3.2011) והאסמכתאות המוזכרות שם). אשר לטענה בדבר חילופי ייצוג מטעם המבקש - אף בטענה זו כשלעצמה אין כדי להוות "טעם מיוחד" להצדקת האיחור, שכן אין מדובר בנסיבה חיצונית שאינה בשליטת בעל-הדין (ראו: בש"א 407/10 דיין נ' רס"ן

ר' , (טרם פורסם, 2.2.2010)).

מאידך גיסא , בא-כוח הלשכה אישר בתגובתו כי בא-כוח המבקש פנה אליו בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, בבקשה לקבל את הסכמתו לאורכה המבוקשת. מכאן שלשכת עורכי-הדין הועמדה מבעוד מועד על כוונת המבקש להגיש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, באופן שהפחית מצפיית הלשכה כי לא תוטרד בהליך ערעורי. לשכת עורכי הדין אף לא הצביעה על נזק הסתמכות ממשי בגין האיחור הנדון. אוסיף כי המדובר בערעור בזכות שאין בידיי לשלול את סיכוייו, בשים לב לשלב המקדמי של הדיון לפניי.

4.

בהתחשב בכל אלה, באתי למסקנה כי האיזון הראוי והמידתי בנסיבות העניין אינו לחסום את גישתו של המבקש לבית משפט זה, כי אם להתנות את מתן האורכה בתשלום הוצאות ללשכה בשיעור הולם, וזאת בהתחשב במשך האיחור ובטרחה שנגרמה ללשכה בגין כך.

אשר על כן, ניתנת בזאת אורכה למבקש להגשת הערעור, וזאת עד למועד ההגשה בפועל. תנאי לקבלת הערעור לרישום הוא כי המבקש יציג תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו אישור לפיו שילם למשיבה את הוצאותיה בהליך זה בסך 4,000 ש"ח. עם פתיחת ההליך, תתייק המזכירות החלטתי זו בתיקי השופטים שיישבו בדין.