בש"א 1642/11 רינה אליאב נ. תמר שמואלוב

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה לסעד הצהרתי בנוגע לדירה נשוא המחלוקת. המדובר בדירה שהיתה בבעלות המבקש 3 ואשר נרשם לגביה עיקול לטובת המשיבה, עקב חוב של המבקש 3 כלפיה. בפסק-הדין נקבע לבקשת המשיבה, כי הסכם למכירת הדירה שנכרת בין המבקש 3 למבקשים 1 ו- 2, הינו למראית עין ולפיכך חסר תוקף.

2.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 2.1.2011 בהעדר הצדדים. בין בעלי-הדין שוררת מחלוקת בשאלת המועד בו הומצא פסק-הדין לידי המבקשים 1-2 אשר היו מיוצגים בהליך דלמטה; ולידי המבקש 3 שבהליך דלמטה לא היה מיוצג. לטענת בא-כוח המשיבה, הוא המציא את פסק-הדין לבא-כוחם דאז של המבקשים 1-2 עוד ביום 2.1.2011 באמצעות הפקסימיליה. יוער כי על-אף שבא-כוח המשיבה צירף דף פקסימיליה כתמיכה בטענתו האמורה, לא צורף רישום בדבר ביצוע שיחה טלפונית לצורך אישור קבלת הפקס (ראו: תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד; נראה כי בא-כוח המשיבה לא המציא את פסק-הדין לידי המבקש 3 שאותה עת לא היה מיוצג. מכל מקום, ממערכת נט המשפט עולה כי מזכירות בית-המשפט המחוזי המציאה את פסק-הדין לידי המבקש 3 ביום 9.1.2011; ולידי בא-כוחם דאז של המבקשים 1-2 ביום 11.1.2011.

בין כך ובין אחרת, עמדתי הינה כי שאלת המועד בו הומצא פסק-הדין לידי המבקשים אינה מכריעה בנסיבות העניין שלפניי. זאת בהתחשב בכך שלאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות לשון והשמטה מקרית שנפלו בפסק-הדין. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת התיקון בהחלטתו מיום 5.1.2011. בהתאם לסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ), יש לראות את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק-הדין לעניין הערעור. טעם הדבר נעוץ בכך שהתיקון משולב לתוך פסק-הדין המקורי. לפיכך, לצורך תקופת הערעור יש לראות את מועד התיקון כמועד מתן הפסק, על-מנת שהערעור יתייחס לפסק המתוקן ולא לפסק המקורי (ראו: רע"א 2500/00 קריסטל נ' קריסטל (לא פורסם, 30.8.2000); וכן: בש"א 4683/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' גולדסיל בע"מ (לא פורסם, 3.7.2002)).

מבדיקה במערכת נט המשפט עולה כי החלטת התיקון של בית-המשפט המחוזי, הומצאה למבקש 3 ביום 11.1.2011 ; והומצאה לבא-כוחם דאז של המבקשים 1-2 ביום 13.1.2011 . בהתייחס לטענות בא-כוחם הנוכחי של המבקשים יוער כי כל עוד לא הוגשה לבית-המשפט המחוזי בקשה מפורשת להחלפת ייצוג או לשינוי מען המצאה, המועד הקובע הוא מועד ההמצאה לבא-כוחם הקודם של המבקשים אשר ייצג אותם בהליך דלמטה. בהתחשב בכל אלה, ובשים לב לסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט, תקופת 45 הימים להגשת הערעור הסתיימה ביום 27.2.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 1.3.2011 . המסקנה המתבקשת הינה כי מדובר באיחור בן יומיים בהגשת ההליך.

3.

לטענת בא-כוחם של המבקשים, האיחור בהגשת ההליך נבע ממספר סיבות:

ראשית , נטען כי המבקשים החליפו את בא-כוחם לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. שנית , נטען כי לאחר מתן פסק-הדין התקיים בין הצדדים משא-ומתן לפשרה, והוסכם כי עד לגמר המשא-ומתן לא יוגש ערעור מטעם המבקשים. ושלישית , נטען כי ביום 21.2.2001 - לאחר מתן פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וטרם הגשת ההליך שלפניי - נפטרה המבקשת 1, דבר שקטע את המשא-ומתן והוביל לעיכוב בהגשת ההליך. בא-כוח המשיבה מתנגד לבקשת האורכה בטענה כי לא הוצג "טעם מיוחד" לאיחור הנדון.

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, בכפוף לחיוב המבקשים בהוצאות.

צודקת המשיבה בטענתה כי בהעדר נסיבות מיוחדות, החלפת ייצוג אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. זאת מאחר שהחלפת ייצוג אינה בבחינת נסיבה חיצונית שאינה בשליטת בעלי-הדין, ואין בה לבדה כדי להסביר מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך מניין הימים הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי (ראו: בש"א 7048/06 כץ נ' גוטליב (לא פורסם, 27.9.2006); וכן: בש"א 407/10 דיין נ' רס"ן ר' (לא פורסם, 2.2.2010).

לכך יש להוסיף כי ככל שהתנהל משא ומתן לפשרה בין הצדדים כנטען על-ידי בא-כוח המבקשים, אין בכך כדי להוות "טעם מיוחד" להצדקת העיכוב בהגשת ההליך או לשיהוי בהגשתה של בקשה להארכת מועד שלא בתוך תקופת 45 הימים להגשת הערעור. בפסיקתו של בית-משפט זה כבר נקבע כי על דרך הכלל, אין בניהול משא-ומתן כדי לשמש צידוק לכך שבעל-דין יזניח את הטיפול בערעורו (ראו: ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה , פ"ד מ(4) 9 (1986)). טענת בא-כוח המבקשים בתצהירו המשלים לפיה הסתמך על הסכמה מצד בא-כוח המשיבה לפיה עד גמר המשא-ומתן לא יוגש ערעור, נטענה בעלמא ולא נתמכה בתיעוד כלשהוא. בא-כוח המשיבה שלל בתצהירו קיומה של הסכמה כאמור. בנסיבות אלה, לא הונחה לפניי תשתית מספיקה על-מנת לקבל את טענת בא-כוח המבקשים לפיה הוטעה או הושפע ממצג על-ידי הצד שכנגד, באופן שעשוי היה לבסס "טעם מיוחד" לאיחור הנדון (ראו והשוו: ב"ש 1216/85 מדינת ישראל נ' עצמון , פ"ד מ(2) 325, 330 (1986); בש"א 407/88 קרמרז' נ' הסתדרות הצופים העבריים בישראל (לא פורסם, 3.2.1989)).

5.

יחד עם זאת, ולצד השיקולים שפורטו, יש להביא בחשבון כי משך האיחור בהגשת ההליך הינו קצר ביותר וכי המשיבה לא הצביעה על נזק הסתמכות ממשי בגינו. זאת ועוד; מתגובת המשיבה עולה לכאורה כי בא-כוח המבקשים פנה לבא-כוח המשיבה לצורך קבלת הסכמתו להארכת מועד, בתוך

המועד החוקי הקבוע בדין להגשת ההליך, וזאת בהתחשב בהסדר הקבוע בסעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט עליו עמדתי בפיסקה 2 לעיל. בהנחה שכך, הרי המשיבה הועמדה במועד על כוונתם של המבקשים להגיש ערעור מטעמם, באופן המחליש את הצפייה לסופיות הדיון. בנסיבות העניין אף אין להתעלם מפטירתה של המבקשת 1 – רעייתו של המבקש 2 וגיסתו של המבקש 3 - במהלך התקופה הרלווטית להגשת הערעור. מדובר בנסיבה מצערת שבוודאי לא היתה בשליטת המבקשים ובא-כוחם, ואשר ניתן להניח כי היתה בעלת השפעה על התנהלותם הדיונית.

6.

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי הפתרון המאוזן בנסיבות העניין הוא להתיר למבקשים להגיש את הערעור תוך 3 ימים מעת המצאת החלטה זו, תוך חיובם בהוצאות המשיבה בגין ההליך שלפניי בסך 2,000 ש"ח. אישור בדבר תשלום ההוצאות האמורות יהווה תנאי לקבלת הערעור לרישום. המבקשים יציינו בפתח כתב הערעור את דבר האורכה, ויצרפו החלטתי זו אליו. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים שיישבו בדין.