בש"מ 2778/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ. הועדה המח

בפניי בקשת ארכה להגשת ערעור על פסק דין שניתן בעתירה מינהלית שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

הבקשה הוגשה ביום 19.3.03. פסק הדין נתקבל אצל באי כוח המבקשת ביום 2.2.03. מתברר, כי באי כוחה של המבקשת טעו לחשוב כי עומדת לרשותה תקופה של 45 ימים לצורך הגשת ערעור על פסק הדין. ברם, על פי הדין (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000), עמדה בפועל לרשותם תקופה של 30 ימים, אשר הוחמצה על ידיהם בשל טעותם.

האם ניתן להאריך במצב זה את המועד להגשת הערעור? בדין נדרש כי יוכח קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה לצורך הגשתו של ערעור על פסק דין בעתירה מינהלית (תקנה 38 לתקנות הנ"ל). לעניין זה, ניתן לפנות לפסיקה אשר עסקה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר גם בהן נקבעה דרישה לטעם מיוחד למתן ארכה. טעות בדין, מן הסוג שהתרחש במקרה זה אינה עולה בהכרח כדי טעם מיוחד כאמור (ראו זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין) (ירושלים, 1995), בעמוד 891). עם זאת, עם הזמן הוגמשה ההלכה לעניין זה. ההלכה סוכמה ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, שם נאמרו הדברים הבאים:

"אכן, בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ'

פלורנס, פ"ד ל(2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה (ראו: בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרן

אמנון, פ"ד נד(4) 702); כל מקרה ונסיבותיו."

לכך ניתן להוסיף, כי לעתים עשויה להיות אי בהירות בדין החל או במובנו, אשר יש בה כדי להצדיק את האיחור, ואף בכך יש כדי לסייע לקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה (ראו ע"א 502/68 גולדנברג נ' ברש, פ"ד כב (2) 936).

כיצד באים הדברים לידי ביטוי במקרה שבפניי? במקרה שבפניי אין בדין אי בהירות המצדיקה, כשלעצמה, את הטעות. הדין בעניין זה ברור. הוא נקבע לפני פרק זמן ניכר (יותר משנתיים בטרם ניתן פסק דינה של הערכאה הקודמת). אכן, לעניין ערעורים על פסקי דין והחלטות אחרות של בתי משפט מינהליים נקבעו תקופות זמן קצרות מאלה הנקוטות בסדרי הדין האזרחיים. גם אם קיומן של תקופות שונות לנקיטת הליכים דומים יכול היה ליצור אי בהירות, דומה שלאחר חלוף הזמן האמור, קשה להגדיר טעות מעין זו כטעות סבירה. יש לזכור כי תקופות הזמן הקצרות יחסית שנקבעו בהליכים מינהליים לא נבעו מהעדר תשומת לב לכך שבהליכים אזרחיים נקבעו פרקי זמן אחרים, ארוכים יותר. ההסדר שנקבע בהליכים מינהליים ניזון מן השאיפה להביא הליכים אלה, אשר נדונו בטרם נחקק חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים בבית המשפט הגבוה לצדק, לסיום במהירות האפשרית. לא רק ההסדר שנחקק, אלא גם תכליתו זו, אינם בגדר עובדה בלתי ידועה, ומבחינה זו אין הבקשה מעלה עילה מספקת למתן ארכה. מן הבקשה עולה כי באי כוחה של המבקשת עיינו בדין הרלוונטי רק בחלוף התקופה להגשת ערעור, ומובן כי בדרך פעולה זו אין כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה, אף כי אין מקום לספק בדבר תום ליבם.

מתברר מן החומר שבפניי, כי פרק זמן ניכר בטרם חלף המועד להגשת ערעור, היה דין ודברים בין באי כוח המבקשת לבין באי כוח המשיבות 2 – 3, ובו נמסר לבאי כוח המשיבות 2 – 3 על כוונה אפשרית של המבקשת לערער על פסק דינו של בית משפט קמא. הגם שלעניין זה אין אחידות מלאה בין גירסת המבקשת לבין גירסת בא כוח המשיבות 2 – 3 בבית משפט קמא, נראה לי כי על פי העובדות העולות מן החומר שבפניי, יש ממש בטענה כי נוכח חילופי דברים אלה, לא יכלו המשיבות 2 – 3 לגבש ציפיה לכך שלא יוגש ערעור בעניינן, והיו מודעות באמצעות בא כוחן לאפשרות הגשתו של ערעור. כמוסבר לעיל, לעובדה זו חשיבות בכל הנוגע לקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. שקלתי, על כן, האם אין מקום להיעתר למבוקש, חרף מהותה של הטעות בה מדובר.

נראה לי, כי נתונים אחדים במקרה זה עומדים למבקשת לרועץ. אורכו של העיכוב שחל בהגשת ההליך (כ-15 ימים) אינו קצר או זניח. בכך יש כדי לכרסם בתוקפה של ההודעה שניתנה, פרק זמן ניכר לפני כן, על הכוונה לערער. זאת ועוד. מתברר כי כבר ביום 13.3.03 נודע לבאי כוח המבקשת על טעותם לעניין המועדים. לא ניתן כל הסבר מדוע השתהתה הגשת הבקשה שבפניי קרוב לשבוע אחרי המועד האמור. בכל אלה יש כדי לכרסם בעוצמת ההודעה לבעל הדין שכנגד על כוונה לערער, ובקיומו של טעם מיוחד למתן ארכה. אכן, ספק רב בעיני האם השתהות של פרק זמן של קרוב לשבוע בהגשת בקשת ארכה, לאחר שנתגלתה הטעות, עולה בקנה אחד עם חובתו של בעל דין לפעול בשקידה סבירה במילוי חובותיו כלפי בית המשפט וכלפי בעל הדין שכנגד.

במצב דברים זה, איני סבור כי מקרה זה נופל לגדר המקרים המגלים טעם מיוחד למתן ארכה, וזאת גם בהינתן הטענה בדבר חשיבות הסוגיות שהמבקשת מעוניינת להביא בפניי בית המשפט במסגרת הערעור (לכך שחשיבות טענות כאמור אינה מהווה, כשלעצמה, טעם מיוחד למתן ארכה, ראו בש"א 4719/93 Her Majesty the Queen in Right of Canada נ' אדלסון, פ"ד מז(5) 646).

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים, לרבות שכר טירחת עורך דין, בבקשה זו, בסך כולל של 2,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק, והוא ישא הפרשי רבית והצמדה מיום קבלת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.