בש"מ 3522/17 ישראל יעקב בצלאל מיורשי המנוחים הרב אהרון וקוציק ב נ. הוועדה המחוזית לתכנון ולבנ

1.

לפניי בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על החלטה של רשם בית משפט זה (כב' הרשם ג' לובינסקי זיו), בה נדחתה בקשה שהגיש המבקש למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.3.1999. כב' הרשם עמד בהחלטתו על כך שבקשת הארכה הוגשה כשמונה-עשרה שנים לאחר מתן פסק הדין, וקבע כי "המבקש לא הרים, ולוּ בקירוב, את הנטל הכבד המוטל עליו למתן נימוק מבורר לאיחור".

המבקש עתר למתן ארכה להגשת ערעור על ההחלטה האמורה בציינו כי "דרושים לו" שבועיים נוספים להשלמת הודעת הערעור. המבקש לא ציין בבקשתו זו את תגובת המשיבות לבקשה, כפי שהיה עליו לעשות בהתאם לסעיף 9(א) להנחיות נשיאת בית המשפט העליון מיום 1.11.2010, ולפיכך התבקשו הן להגיש תגובה מטעמן ככל שהן מתנגדות לארכה המבוקשת.

המשיבה 1 לא הגישה תגובה מטעמה, אך המשיבות 2 ו-3 הודיעו כי הן מתנגדות לבקשה. נוכח התנגדותן זו ולבקשתו של המבקש אפשרתי לו להשיב לתגובה, והיות ובבקשה המקורית לא הוכח טעם המצדיק מתן ארכה קבעתי כי בתשובתו יבהיר מדוע לא השלים את הכנת ההליך הערעורי בתוך פרק הזמן הקבוע בדין. המבקש הגיש תשובה מטעמו.

2.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובכל החומר שלפניי ושקלתי בדבר, החלטתי לדחות את הבקשה.

הבקשה הוגשה אמנם לפני שהמועד להגשת הערעור חלף ואף לא נעלם מעיני כי המבקש אינו מיוצג. לשני נתונים אלו, השוקלים לטובת קבלת הבקשה, יש ליתן משקל משמעותי, ואכן נתתי להם משקל כזה.

ואולם, לטעמי במקרה הקונקרטי דנן אין בשני שיקולים אלו כדי להטות את הכף לקבלת הבקשה, וזאת בשל משקלם המצטבר של השיקולים הבאים:

ראשית, המבקש לא פירט בבקשתו טעם מבורר, לא כל שכן "טעם מיוחד", המצדיק מתן ארכה. כל שנטען בבקשה הוא כי "דרושים" למבקש כשבועיים להשלמת הודעת הערעור. נוכח חסר זה, ומשהסתבר כי המשיבות 2-3 מתנגדות לבקשה, אפשרתי כאמור למבקש להבהיר ולפרט מדוע לא השלים את הכנת ההליך במועד. בתשובה שהגיש המבקש טוען הוא כי "נבצר" ממנו להכין את ההליך במועד הקבוע בדין, אך לא הובהר מדוע (ובעיקר מתרכזת התשובה בטענה שהבקשה הוגשה לפני חלוף המועד). אין בפי המבקש כל טענה לנסיבות אישיות חריגות שאירעו באותו פרק זמן, לאי ידיעת הדין וכיוצ"ב. במצב זה לא ניתן לקבוע כי המבקש הרים את הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.

שנית, לאחר עיון בהחלטה עליה מעוניין המבקש להשיג סבורה אני כי ההליך נעדר כל סיכוי. אזכיר בהקשר זה כי המבקש עתר לפני הרשם למתן ארכה להגשת ערעור בחלוף כשמונה-עשרה שנים ממועד מתן פסק הדין. קשה להעלות על הדעת טעם אשר יצדיק מתן ארכה כה ממושכת, אך בכל מקרה מובן הוא שיידרש בעניין זה טעם כבד משקל וקיומן של נסיבות חריגות ונדירות. מן המתואר בהחלטה עולה כי אין בפיו של המבקש טעם כזה, וגם בבקשה שלפניי (או בתשובה שהגיש) לא העלה הוא טעם כאמור. בנסיבות אלו דומה בעיני כי מתן הארכה להגשת הערעור תהיה חסרת תוחלת, ואיני מוצאת להורות כן.

להשלמת הדברים ובהתייחס לטענות המבקש לפיהן פנה לבית המשפט לפני חלוף המועד להגשת ההליך אעיר כי כפי שציינתי לעיל המבקש לא ציין בבקשתו את עמדת המשיבות, כנדרש בהתאם להנחיות הנשיאה, ועל כן באותה נקודת זמן לא ידוע היה לי האם מדובר בבקשה מוסכמת אם לאו. והנה במועד בו הוגשה תגובת המשיבות 2-3 לבקשה, והסתבר כי הן מתנגדות לה, כבר חלף המועד להגשת הערעור. ואולם המבקש יכול היה להימנע ממצב דברים זה לו הבקשה היתה מגשת לכתחילה בהתאם להנחיות הנשיאה תוך ציון עמדות המשיבות, כך שניתן היה להידרש לבקשתו לגופה לפני שהמועד להגשת ההליך חלף. עוד אוסיף כי אמנם כאשר בקשת ארכה מוגשת לפני המועד הקבוע בדין להגשת הליך ערעורי יש ליתן לכך משקל משמעותי בבחינת הבקשה, אך מובן כי אין בכך להעניק בכל מקרה ארכה אוטומטית, ובעל דין המגיש בקשת ארכה חלף הגשת ההליך הערעורי עצמו תמיד נוטל על עצמו את הסיכון שבקשתו תידחה.

סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל סבורה אני בסופם של דברים, וגם בנותני משקל לעיתוי הגשת הבקשה ולכך שהמבקש אינו מיוצג, נוטה הכף לדחיית הבקשה, והבקשה נדחית אפוא.

בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.