בש"מ 4164/12 קניון רמת אביב בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב - יפו

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו, שבו נדחה ערעור מנהלי שהגישה המבקשת על החלטה של ועדת ערר לענייני ארנונה, מחמת איחור בהגשתו. פסק-הדין של בית המשפט קמא ניתן ביום 16.4.2012, בהיעדר הצדדים.

השאלה הראשונה היא מתי החל מרוץ הזמן להגשת בקשת רשות הערעור. המבקשת טוענת כי נקודת הזינוק היא ביום 25.4.2012, שכן בתאריך זה התקבל אצלה פסק-הדין. המשיב לעומת זאת טוען כי המועד החל להימנות ביום 17.4.2012 לכל המאוחר. טעם הדבר: ביום 17.4.2012 אמור היה להתקיים דיון בערעורה של המבקשת, אלא שהדיון בוטל נוכח מתן פסק-הדין שניתן יום קודם לכן, הדוחה את הערעור על-הסף מחמת איחור בהגשתו. מכאן מסיק המשיב כי המבקשת – כמותו – קיבלה ביום 16.4.2012 הודעה על ביטול הדיון, או למצער ידעה על ביטול הדיון ועל פסק-הדין ביום 17.4.2012 (שהרי הדיון לא התקיים).

אין בנתונים שלפניי כדי לקבוע כי ביום 16.4.2012 או 17.4.2012 קיבלה המבקשת את פסק-הדין גופו (זאת גם אם ידעה – ומן הסתם ידעה – על ביטול הדיון). כאן המקום לציין כי ככלל, מועד ההמצאה של פסק-הדין הוא הקובע, ולא מועד הידיעה עליו – זאת בכפוף לנסיבות מיוחדות שבהן קיים השתק או חוסר תום-לב דיוני ((ראו סקירה וניתוח ברע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (טרם פורסם, 8.7.2007); ראו גם רע"א 4577/09 חסון נ' י.ש יגדל - חברה לבנין והשקעות בע"מ (טרם פורסם, 4.8.2009); עע"ם 9680/10 בלעוס נ' מועצה מקומית מג'אר (לא פורסם, 21.2.2011)).

עם זאת, בענייננו העיקר אינו בשאלת מועד הידיעה על פסק-הדין או מועד המצאתו, אלא בעובדה שהמבקשת אינה מציגה טעם רציני ומנומק, לא כל שכן "טעם מיוחד", למתן הארכה המבוקשת. הבקשה שלפניי כוללת טענות כאלה ואחרות לגופו של עניין, אולם ההתייחסות לעניין מועד הגשת ההליך לבית משפט זה מתמצית אך ורק במשפט הבא:

" עומס במשרד הח"מ : הח"מ ומשרדו נתונים בעומס עבודה כבד ולא יהא בידו בשל כך סיפק לעמוד במועד שבדין להגשת בקשת רשות ערעור".

ברור כי טענה כללית בדבר עומס עבודה אינה מצדיקה מניה וביה מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. זאת ועוד: דומה כי היה על המבקשת להזדרז ולהקפיד במיוחד על הגשת ההליך במועד, בשים לב לעובדה שההליך בבית המשפט המחוזי נדחה בשל איחור בהגשתו. אלא שהמבקשת – אף כי "נכוותה" בבית המשפט המחוזי בשל סוגיית המועדים – בחרה להמתין עד לרגע האחרון (לשיטתה), ואז הגישה בקשת ארכה שאין בה, למעשה, כל נימוק משמעותי (פרט לטענה כללית בדבר עומס במשרד, כאמור). יותר מכך, על יסוד הטענה הכללית בדבר עומס במשרד ביקשה המבקשת ארכה של לא פחות מכ- 35 ימים נוספים (קרי יותר מן התקופה הקצובה בדין להגשת בקשת רשות ערעור).

אין לשכוח כי הכלל הוא שיש להגיש הליך של ערעור או בקשת רשות ערעור בתוך המועד שנקצב לכך בדין, וכי מתן ארכה מותנה בקיומו של "טעם מיוחד". התנהלותה של המבקשת אינה עולה בקנה אחד עם מצוות הדין. לפיכך, אין בידי להיעתר לבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסך של 2,000 ₪.