בש"מ 7785/03 אמנון מסילות מעלות את מרכז שוש סלע נ. המועצה המקומית מג'אר

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי בתובענה מנהלית. ב"כ המבקשת טוען כי כיון שעניינה של התובענה היה פיצוי כספי, סבר בטעות כי המועד להגשת הערעור הוא ארבעים וחמישה יום, ורק בבואו להגיש את הערעור הועמד על טעותו.

לטענת ב"כ המבקשת מדובר בטעות בתום לב הנובעת מסדרי הדין המיוחדים שנקבעו להליך החדש יחסית והבלתי שכיח של תובענה מינהלית. עוד מוסיף הוא כי המבקשת הודיעה למשיבה בטרם חלפו 30 ימי הערעור כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין, כך שהמשיבה לא פיתחה ציפיה לסיום ההליכים ולא נוצר לגביה בסיס להסתמכות. המבקשת מוסיפה וטוענת עוד כי הערעור מעלה סוגיה שחשיבותה חורגת מן היחסים שבין הצדדים להליך זה, וכי שלילת זכות הערעור תהווה תוצאה קשה וחמורה יתר על המידה בנסיבות העניין.

מנגד טוען ב"כ המשיבים כי הבקשה אינה מגלה טעם מיוחד להארכת המועד, כנדרש כאן, וכי הודעת המבקשת על כוונתה להגיש ערעור אינה פועלת לזכותה, שכן לאחר שחלף המועד להגשת הערעור ברור היה כי הליך תם ונשלם. הוא מוסיף כי העובדה שמדובר בהליך חדש של תובענה מנהלית מחייבת את בעלי הדין ליתר זהירות. זאת ועוד: כיון שעל פי החישוב המוטעה חל מועד הגשת הערעור בתוך פגרת בתי המשפט, ביקשה העותרת להגיש את הערעור רק עם תום הפגרה, כך שמדובר באיחור של קרוב לחודשיים. המשיבים מציינים, איפוא, את העובדה שמדובר באיחור ניכר, ולא בימים ספורים בלבד.

בדרך כלל אין טעות שבדין מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אולם נקבע לא אחת כי אין זה כלל בל יעבור, ואין בו כדי לשלול בחינתה של כל טעות לגופה. ואכן, בשאלות דומות שהתעוררו בעבר החלטתי כדלקמן:

"במקרה זה האיחור נובע ממצב משפטי נדיר, כאשר המועד להגשת ערעור בעתירות מינהליות קוצר עם החלת חוק בתי המשפט המינהליים וחקיקת המשנה הקשורה אליו. כך, לגבי פסקי דין של בית המשפט המחוזי הנדונים בדן יחיד, אשר מקדמת דנא ידוע היה שהערעור עליהם צריך להיות מוגש תוך ארבעים וחמישה יום, שונה הדין ועתה יש להגיש את הערעור תוך שלושים יום בלבד.

העובדה שמדובר בשינוי מצב משפטי שהיה קיים וידוע מזה שנים, אשר נגע לאחת ממושכלות היסוד הידועות לכל באי בתי המשפט, יוצרת שוני בין טעות זו לבין מצבים שכיחים אחרים של טעויות במניין הימים להגשת ערעור. כיון שהשינוי אינו מופיע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הרי המודעות אליו אינה רבה. כך עלול עורך דין למצוא עצמו במצב בו אחר את המועד על אף שפעל כדרכו ימים ימימה, וקשה לראות במעשים אלו רשלנות או חוסר שימת לב מספקת."

(בש"א 9356/00, פסח ניסנוב ואח' נ' סען מרכזים בע''מ . תק-על 2001(2), 1269; בר"מ 2607/01, אי סי איי טלקום בע"מ נגד משרד האוצר ואח', תק-על 2001 (2) 1634).

אמנם עיקרון זה מבוסס על ההנחה שהאיחור בפניה לבית המשפט ארע בסמוך לשינוי המשפטי בגינו חלה הטעות. מצב זה התקיים בודאי בעת מתן ההחלטות הקודמות, אולם מאז עברו למעלה משנתיים, ומה שנחשב אז כחדש ולא נודע בציבור הלך ונטמע בינתיים. אף על פי כן נראה לי כי ניתן, אף אם בדוחק מה, לאפשר עדיין למבקשת ליהנות מהקלה זו, במיוחד כשמדובר בסדרי דין הנוגעים להגשת הערעור, אשר מטבע הדברים נעשים רלוונטיים רק לאחר תום הדיון בערכאה הראשונה, דהיינו פרק זמן ניכר לאחר תחילת הדיון על פי סדרי הדין החדשים.

זאת ועוד: כאמור אין מחלוקת כי בפגישה ביניהם הודיע ב"כ המבקשת לב"כ המשיבים על כוונתו להגיש ערעור. כידוע, עצם ההודעה על הכוונה להגיש ערעור עשויה להשפיע לעניין הארכת המועד, כיון שיש בה כדי לשלול מן המשיב הסתמכות על אותה "מעין חסינות" מפני ערעור, שהוא רשאי להניח את קיומה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור (ע"א 3763/95, פלורו נגד ננס, תק-על 95 (2) 603; בש"א 3553/95, ווהבה נגד טסה, תק-על 95 (3) 179; בש"א 960/97, נחמיה ואח' נגד חפציבה בע"מ, תק-על 97 (1) 162). אמנם ב"כ המשיבים טוען כי משחלף המועד סבור היה כי בכך תמו ההתדיינויות, אולם עדיין שונה מצבו מזה של בעל דין שלא ידע כלל על הכוונה להגיש ערעור.

סיכומו של דבר, אף אם כל אחד משני הנימוקים דחוק כשהוא עומד בפני עצמו, הרי צירופם של שניהם יחד עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור.

טענת המשיבים בדבר משך האיחור אין בה כדי לשנות את מסקנתי, כיון שכפי שהובהר לעיל, מקורו של האיחור כולו בטעות אחת. אינני מייחסת משקל לעובדה שלא הוגש תצהיר בתמיכה לבקשה כיון שאין במקרה זה מחלוקת עובדתית ואף המשיבים עצמם לא העלו בקשה זו.

נוכח כל האמור החלטתי להאריך את המועד להגשת הערעור עד הגשתו בפועל. עם זאת, אני מחייבת את המבקשות בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪.