בש"א 9356/00 פסח ניסנוב נ. סען מרכזים בע'מ

תקנה 18(ד) לתקנות התכנון והבניה התשנ"ו1986- (להלן: תקנות התכנון והבניה) קובעת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין שנדון לפני שופט אחד הוא שלושים ימים מיום שניתן.

זוהי בקשה להארכת המועד להגשת הערעור, בטענה שהמבקש טעה באשר למועד, וסבר כי לרשותו עומדים ארבעים וחמישה יום, בדומה לערעור על פסקי דין אחרים של בתי המשפט.

המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם טעותו של המבקש אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, במיוחד בהתחשב בכך שהמבקש הוא עורך דין בהשכלתו. עוד טוענים המשיבים כי הסמכות לדון בערעור נתונה לבית המשפט המחוזי, וכי סיכויי הערעור אינם גבוהים.

החלטתי להיעתר במקרה זה לבקשה, מנימוקים אלה:

אכן, הכלל הוא כי טעות (בין של עורך הדין ובין של בעל הדין) בדבר מצב משפטי אינה מהווה, בדרך כלל, טעם מיוחד להארכת המועד. אולם כלל זה אינו מוחלט, ואין בו כדי למנוע בחינת כל מקרה לגופו.

במקרה זה האיחור נובע ממצב משפטי נדיר, כאשר המועד להגשת ערעור בעתירות מינהליות קוצר עם החלת חוק בתי המשפט המינהליים וחקיקת המשנה הקשורה אליו. כך, לגבי פסקי דין של בית המשפט המחוזי הנדונים בדן יחיד, אשר מקדמת דנא ידוע היה שהערעור עליהם צריך להיות מוגש תוך ארבעים וחמישה יום, שונה הדין ועתה יש להגיש את הערעור תוך שלושים יום בלבד.

העובדה שמדובר בשינוי מצב משפטי שהיה קיים וידוע מזה שנים, אשר נגע לאחת ממושכלות היסוד הידועות לכל באי בתי המשפט, יוצרת שוני בין טעות זו לבין מצבים שכיחים אחרים של טעויות במניין הימים להגשת ערעור. כיון שהשינוי אינו מופיע בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, הרי המודעות אליו אינה רבה. כך עלול עורך דין למצוא עצמו במצב בו אחר את המועד על אף שפעל כדרכו ימים ימימה, וקשה לראות במעשים אלו רשלנות או חוסר שימת לב מספקת.

הלכה היא כי שינוי במצב משפטי ובפסיקת בית המשפט עשוי לשמש עילה להארכת המועד להגשת ערעור (ראו: ב"ש 1069/86, הסנה נגד שטרית, פ"ד מא (1) 533; בש"א 257/88, ניר ואח' נגד אסרף, פ"ד מב (4) 481). אמנם ההשוואה בין מצבים אלה אינה שלמה, אולם אם ניתן לראות בשינוי ההלכה משום הצדקה להארכת מועדים, כי אז ניתן לראות גם בשינוי התקנות החלות משום היתר כזה.

עם זאת מובן כי האורכה תינתן רק כאשר היא מוצדקת בהתחשב בכל יתר הנסיבות, וכאשר קיימת סמיכות זמנים בין שינוי המצב המשפטי לבין האיחור, כך שהטעות ארעה עוד לפני שהמצב החדש הפך לנחלת הכלל.

אני סבורה, איפוא, כי בנסיבות המפורטות לעיל יהא זה מוצדק להאריך את המועד להגשת הערעור. אינני סבורה שיש בטענות האחרות המועלות על ידי המשיבים כדי לשלול מסקנה זו. אינני שותפה לעמדת המשיבים באשר לערכאה המוסמכת לדון בהארכת המועד, משום שתקנה 19 לתקנות התכנון והבניה דנה במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, להבדיל מההליכים הנוגעים לערעור לבית המשפט העליון. פרשנות זו עדיפה גם מהטעם שיש בה כדי ליצור אחידות בחלוקת הסמכויות בערכאות השונות בין ההליכים המינהליים ויתר ההליכים הנדונים בבתי המשפט.

נוכח כל האמור החלטתי להאריך את המועד להגשת הערעור עד הגשתו בפועל.